לרגל שלוש שנים לפתיחת קפה אחד העם, טל ואלון בר מספרים לאיתי שקד איך מקום שנועד להגיש קפה ספיישלטי הפך, כמעט במקרה, למרכז קהילתי-שכונתי של אמנות ותרבות • המלחמה שהידקה את הקשרים עם הלקוחות, גלריה, ערבי שירה, שחמט לילדים ויוזמות קהילתיות שנולדו מהלקוחות עצמם • "לא התחברנו להתנשאות שנהוגה בעולמות הספיישלטי"
כשטל ואלון בר רכשו את הקפה ברחוב אחד העם, הם תכננו לנהל בית קפה, לא מרכז תרבות. אבל אז בא ה-7 באוקטובר, והרחובות התרוקנו, אבל הם נשארו פתוחים. מתוך אינסטינקט. ואנשים באמת הגיעו, לא רק בשביל לשתות קפה, אלא כדי לשבת ולהתנחם במקום שמרגיש כמו בית, בשעה שהבית עצמו לא בהכרח מרגיש ככה. הקהילה הטבעית של בית הקפה התגבשה והתהדקה, אירועים חברתיים ויוזמות תרבותיות החלו להתפתח במקום, כשכל אירוע צמח מלקוח שאמר: יש לי רעיון, אפשר? וטל ואלון אמרו - כן. שוב ושוב אמרו, כן, והיום קפה אחד העם הוא מוסד מקומי שזורח למרחקים. אז, מה הניע את הזוג התל אביבי לקנות את המקום מלכתחילה? איך הוא הפך במהירות לקבוצה קטנה של שלושה בתי קפה? ואיך בונים באמצעות קפה טוב ותרבות מקומית קהילת לקוחות מגובשת? בואו נתחיל:
אלון, איך בכלל נכנסתם לעולם הקפה?
"בשלב מסוים בחיים, אחרי שנים של עבודה עבור אחרים, טל ואני הגענו למסקנה שלא נצא לפנסיה כשכירים והגיע הזמן לעשות משהו בשביל עצמנו. היה לנו ברור שזה צריך להיות בעולמות האירוח, אליהם אנחנו מתחברים. הגענו לקפה באחד העם 51 כמעט במקרה. למרות שאנחנו גרים ממש ליד, זה היה מקום שלא ביקרנו בו הרבה. כשנוצרה ההזדמנות הנדירה ורכשנו את המקום, לפני קצת יותר משלוש שנים, לא דמיינו לעצמנו לאיזו תקופה מטורפת של מלחמות אנחנו נכנסים. לא שיערנו עד כמה מטלטלות הולכות להיות השנים שלפנינו. כנראה בגלל התחושה של חוסר הוודאות, הבנו שלא יהיה נכון לשים את כל הביצים בסל אחד. וכך, כשנה וחודש לאחר הפתיחה של אחד העם, פתחנו גם את D298, ומשם באמת בלי תכנון התגלגלו הדברים לשת"פ מרגש עם רשת מלונות דן ולפתיחה של שאולה, בכניסה למלון לינק ברחוב שאול המלך".
וקפה אחד העם עצמו – איך הוא התנהל לפני שהפך למה שהוא היום? מתי הרגשתם בפעם הראשונה שאתם לא סתם מגישים קפה?
"הדבר שהיה אולי הכי חשוב לנו כשהתחלנו עם קפה אחד העם, היה לוודא שהאווירה והשירות לאורחים במקום הם לא פחות משמעותיים מהקפה שמוגש על הבר. לרגע לא חשבנו שזה מובן מאליו שאנחנו מארחים כל כך הרבה אנשים, והיה לנו חשוב מאוד שהם ירגישו הכי בבית שאפשר. לא התחברנו להתנשאות שנהוגה לא פעם בעולמות הספיישלטי, וזה אולי השינוי המרכזי שהבאנו. אנחנו דואגים שיהיה קפה איכותי בשלוש מטחנות נפרדות, אבל היחס הוא הכול. ובאמת, כשראינו את השינוי במספר האנשים שמגיעים, כשאורחים אמרו לנו שסוף סוף הם מרגישים בנוח לבקר במקום, ובעיקר אחרי ה-7 באוקטובר, כשבמשך שבוע היינו המקום הכמעט יחיד שהיה פתוח באזור, הבנו שמשהו שונה קורה אצלנו. זה מגיע מאנשים שחוזרים ואומרים לנו שלעולם לא ישכחו את זה שהיינו כאן בתקופה הקשה של המלחמה, ויותר מכך – האימהות שהגיעו עם הילדים והביאו צעצועים לגינה, הן אלה שהכי הבהירו לנו שיש במקום קהילה".
ובאמת, בהקשר זה, ערב עם ניצולי שואה ושירה בציבור בגינה של בית הקפה, זה לא מובן מאליו. מי יזם את האירועים האלה, ואיך הגיב הקהל של בית הקפה בפעם הראשונה?
"לאורך כל הדרך, היה לנו חשוב להיות עוגן עבור קהילת הלקוחות. זה כמובן לא משהו שאפשר לעשות בכוח, זה עניין רגיש שצריך להיבנות ביחד עם האנשים, וכך יצא שבצל המלחמה שהתחילה ב-7 באוקטובר הרגשנו שצריכים, למרות הקושי, לנסות להירתם ולסייע איפה שאפשר. בהתחלה הצענו לאנשי מקצוע שנשארו ללא מסעדות עובדות לערוך פופ-אפים במקום ולמכור לציבור מוצרים, וזה המשיך באופן טבעי בתחושה שצריכים להיות ביחד גם בערבים קשים, כמו ערב יום השואה או ערב יום הזיכרון. ואז, כשלקוחות קבועים התחילו להעלות הצעות לחיבור בין האנשים, מצאנו את עצמנו מארחים במקום את ערבי 'זיכרון בסלון' עם ניצולי שואה ואת ערבי השירה ביום הזיכרון, בהשתתפות השכנים והחברים מהקהילה".
יש לכם חוגי שחמט לילדים וסדנאות אמנות בשבת – מי בא לזה?
"חוגי השח לילדים בשבת בבוקר ומפגשי הציור נולדו מאותם אורחים קבועים בקפה, שהגיעו עם יוזמות ורעיונות שגיבשו ויצרו לבסוף את הקהילה. אנחנו כמובן משתדלים תמיד לומר להם כן ולסייע בקידום האירועים, אך מעל הכול, מסתבר שלקוחות בית הקפה ששומעים על המיזמים היצירתיים משתפים פעולה ובאים בכיף. ממש כך נולד השת"פ עם שחר לבוביץ שהעבירה במקום מפגשי ציור לילדים והורים, והרימה את הכפפה להפוך את החלל הפנימי של הקפה לגלריה. נערכות במקום תערוכות מתחלפות והגלריה הפכה למקום שבו אמנים יכולים להציג ולמכור את עבודותיהם".
"בתי קפה הם מיקרוקוסמוס של העיר"
שחר לבוביץ, ספרי קצת על עצמך.
"אני אמנית, מאיירת ואוצרת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ובוגרת תואר שני באוריינות חזותית בסמינר הקיבוצים. עבורי בית קפה הוא הסטודיו שלי, המקום שבו אני מציירת, מקבלת השראה ומתחברת. כשאני נוסעת לחו"ל, הדבר הראשון שאני עושה הוא להיכנס לבית קפה. אני מתבוננת באווירה, באנשים, ובאמצעותם מרגישה את הדופק של המקום. בעיניי, בתי קפה הם מיקרוקוסמוס של העיר ושל האנשים שחיים בה".
איך נולד המיזם בגלריה של קפה אחד העם?
"הרעיון נולד לפני כשנתיים, כשראיתי את הקירות הריקים. התחלתי לקיים במקום מפגשי ציור פתוחים, והזמנתי אנשים לבוא ולצייר יחד. כחצי שנה לאחר מכן נולדה התערוכה הקבוצתית הראשונה, Cafe & Draw, שממנה גם צמח שמה של הקהילה, שמאז הולכת וגדלה. כיום אנחנו נפגשים בשבת בבוקר, אחת לחודש. המפגשים פתוחים לכולם. בנוסף, בגלריה שבקפה אני אוצרת תערוכות קבוצתיות של Cafe & Draw לצד תערוכות יחיד של אמנים מהסביבה".
איך את בוחרת את האמנים?
"הקריטריון הראשון הוא תחושת בטן וחיבור. אני חיה ונושמת את המקום הזה כבר שנתיים, ולכן כשאני רואה עבודות אני מרגישה אם הן מתאימות לאווירה ולווייב של הקפה. אחד העם הוא מקום שמגבש קהילה. בתפקיד שלי כאוצרת אני רואה באמנות דרך עדינה ומכבדת לעטוף את האנשים בשפע תרבותי. חשוב לי שהאמנים יהיו חלק מהמקום. רובם חיים או פועלים בתל אביב, נושמים את העיר, מגיעים לשתות כאן קפה, ועבור רבים מהם אחד העם הוא בית. כרגע חשוב לי להראות עד כמה הקהילה שלנו עשירה, וכיצד אמנות יכולה לחבר בין אנשים".
במה הגלריה הזו שונה מגלריה רגילה?
"בגלריה שבתוך בית קפה הקהל קודם כול מגיע בשביל החיים עצמם. הוא לא בהכרח מגיע לראות אמנות, האמנות פוגשת את האנשים באופן טבעי, הם נושמים אותה כחלק מהשהות שלהם במקום, ולכן אני מרגישה שהאחריות שלי גדולה מאוד – להנגיש אמנות איכותית לקהל רחב".
- "אנחנו אוהבים קפה ספיישלטי, כערבים יפואיים לא היה מקום שהכיל אותנו"
- אספרסיוניזם: מה שותים היום אנשי האמנות בתל אביב?
לאן את רוצה לקחת את המיזם?
"אני רוצה להמשיך לפעול למען הקהילה, התרבות והאמנות, ולהמשיך להצמיח את שלושתן ביחד. חשוב לי ליצור שיתופי פעולה מעניינים, להרחיב את החשיפה לגלריה, ולהמשיך לבסס אותה כמקום שבו אמנות פוגשת אנשים כחלק מחיי היומיום".
תודה שחר!
אם כן, לסיום, אלון וטל, אם הייתם יכולים להוסיף עוד דבר אחד – תכנית, ערב, פרויקט – מה זה היה?
"אם היינו יכולים להוסיף עוד דבר אחד, יותר מכל מיזם או פעילות שמתארחת במקום, היינו בוחרים להוסיף קצת שגרה ושקט. היינו בוחרים בימים בלי מלחמות וללא מבצעים, בלי אזעקות והשבתות של לימודים, ימים שהתיירים חוזרים לבקר בתל אביב בכיף, ימים של פחות רעש ברחובות ויותר שפיות בעיר, בארץ ובעולם".
הלוואי, תודה אלון וטל!
