ג'וליה בומבוליני הגיעה לחנות הקפה הקטנה אחרי לילה סוער על גג ביפו, הזמינה פרדו קפוצ'ינו מהאתיופיה והתחילה לפרוק • הפרטנר הקבוע שלה רקד עם הגברת הלא נכונה והקנאה עלתה לראש, אבל אולי הקפה האתיופי יעזור לבשל משהו חדש • איתי שקד מגלה שלפעמים כל הדרמה התל אביבית הזאת מסתכמת בסוף בשקית קטנה של פולי קפה
זה היה עוד צהריים קיצי, חם ולח, בשוק הכרמל. המזגן בחנות הוותיקה התאמץ וקצת הצליח, מאוורר התקרה השתדל אך רק הזיז אוויר חם ממקום למקום. מזל שתוך שבועיים החום הנוראי ייגמר ונתחיל לחוש קצת צינה. בדיוק הכנתי את המקום למשמרת השנייה, עם כל הניקיונות והשקילה המחודשת של הקפה, כשלפתע נכנסה ג'וליה בומבוליני האיטלקייה, עם שיער רטוב מהים, ג'ינס גזור קצר עם חלק עליון של ביקיני, לונגי זרחני סביב הירכיים, שפוכה מהצעידה במעלה הסמטאות של הכרם.
"תכין לי פרדו קפוצ'ינו מהאתיופיה שבמטחנה הקטנה, דחוף!" היא אומרת, ומתיישבת על כיסא הבר הגבוה.
"על האש", אני מתחיל להכין את המשקה. "מה קרה?" אני שואל, כי תמיד קורה משהו עם ג'וליה בומבוליני.
"תקשיב", היא אומרת ונשענת קדימה כאילו הבר הוא ספה של פסיכיאטר, "אתמול בלילה הייתי במפגש על הגג".
"על ה-גג?"
"כן". היא לא צריכה להסביר איזה גג. אני יודע.
"מפגש חשוף?"
"בדיוק".
חוג ההיכרויות התל אביבי "מפגש חשוף", לרווקים ורווקות מכל הארץ, הוא בעצם מסיבת ארוטיקה על גג ביפו. מפגשי היכרויות ארוטיים הם הפתרון הישראלי הטבעי, לבעיה ישראלית עתיקה – איך מגיעים למצב של אינטימיות מבלי לבזבז זמן על נימוסים? פה לא מחפשים זוגיות, מחפשים גופים רעבים. ואיפה עוד יעשו את זה כאן בעיר? בלמד? בגימל?
"היה מטורף", ג'וליה לוגמת מהקפה הקר ומערבבת את הקרח עם הקשית. "אורות קטנים בין עציצי בזיליקום ששכחו לגזום, אורגן אורות וצ'קלקות כמו במסיבת כיתה באייטיז, מוזיקה שנעה בין לאונרד כהן לרגאטון פרוע – מישהו עוד לא הצליח להחליט מי אנחנו ומה אנחנו רוצים מעצמנו בקבוצה הזאת. בר הקוקטיילים היה מאולתר עם ג'ין לא מוכר מהטיב טעם בשדרות ירושלים, הטוניק היה חם… נו. לפחות היה הרבה ירוק לעשן. אתה יודע, כולם מגיעים מנומסים, מדברים על עבודה ואסטרולוגיה, ותוך שעה כולם כבר בחזיות ותחתונים רוקדים צמוד. למרות שבדרך כלל זה מרגיש לי כמו עולב מקומי, הריגוש תמיד חזק. זאת הצגה. אני יודעת שזאת הצגה. אך עדיין זה עובד עליי כל פעם מחדש".
"העיקר שאת נהנית", אני מבריק את מכונת האספרסו ומתבונן בהשתקפות של ג'וליה על הבר. "ומה עם אבי קסטרו? הוא הפרטנר הקבוע שלך בערבים האלה, לא?"
"אבי, כרגיל. חתיך בצורה שמעצבנת", היא אומרת, "פלרטטן בצורה שהיא כמעט מקצוע. אנחנו לא זוג, בסדר?", היא אומרת לי כל פעם מחדש. "זה חשוב שתבין, אנחנו לא ביחד, אבל יש לנו כוראוגרפיה. ריקוד פרטי משלנו. הוא נותן לי מבט מהעבר השני של הגג, אני זזה קצת לכיוונו, ושאר הערב עובר בזיקוקים. כולם חושבים שיש שם סיפור, אבל אין שם סיפור. יש שם שיווק הדדי. שנינו יוצאים עם שלל רב בידיים במסיבות האלה". ג'וליה עוצרת, לוקחת נשימה, כאילו החלק הבא כואב קצת יותר.
"ואז הגיעה אורית החד-הורית. זה היה המפגש השני שלה. היא נראתה כאילו היא בילתה שבוע שלם בלהחליט מה ללבוש – והצליח לה! פן מדרגות ועגילי רטרו גדולים, אני אומרת לך – שיחקה אותה. זה היה ברור שהערב היא לא לוקחת שבויים. היא התלבשה על אבי כמו שלט חוצות שמתלבש על קיר. עמדה, לא זזה, בהתה בו כמו פרה באחו, נתנה לו לבוא אליה. ואבי קסטרו – האבי קסטרו שלי, שאמור להיות הפרטנר הקבוע שלי בערב הזה – זרם איתה! לא בעדינות, זרם זרם. כמו מישהו ששכח שיש לו רקדנית פרטית אחרת".
"והתפוצצת?", אני שואל תוך כדי שאני מכניס פולי קפה אתיופיה טריים למטחנה הקטנה.
"מה זה התנפחתי", היא אומרת, "אבו-נפחה אדומה היא צלופח טורקי לעומתי. מה יכולתי לעשות? אנחנו לא זוג, אין לי זכות להתקנא. וזה בדיוק העניין – הכעס שלי לא היה לגיטימי, וזה מה שהכי הכעיס אותי". שתיקה קטנה. "אז זרמתי עם אסתי מהאנו".
"מי זאת אסתי מהאנו?"
"אסתי הלסבית מחיפה, השחומה עם הצמות הדקות. מצח גבוה, אף כפתור. מהסוג שגורם לך לחשוב שהיא דוגמנית מקצועית גם אם היא רק עובדת סוציאלית בעיריית עפולה. היא עשתה לי עיניים כבר שני מפגשים, ואני תמיד בורחת מזה. יותר מדי קרוב, יותר מדי אמיתי… לא כמו המשחק המתוכנן עם אבי. אבל אתמול לא ברחתי".
היא מתארת את זה כמעט בלי מילים, בתנועת יד. איך הן רקדו. איך אסתי עשתה את התנועה הזאת עם הראש וג'וליה הריחה את הבושם המתקתק. "פתאום הפסקתי לחשוב על הגג כולו", היא אומרת, "נשארתי רק בתוך המרחק הקטן בין הפנים שלנו. חייכתי מעומק הלב. אהבתי את הרגע. ואבי קסטרו, מהצד השני של המסיבה, בזרועותיה של אורית החד-הורית, פתאום הרגיש איך הקרקע זזה. פתאום היה לו אכפת. פתאום הוא הבין שהריקוד שלו לא עובד בלעדיי".
"מגיע לו", אני אומר.
"מגיע לו", היא מסכימה, ומחייכת בפעם הראשונה מאז שנכנסה. "וזהו. בסוף הערב, על כוס קפה, קפה שאני הבאתי למסיבה, מאצלכם, כשכולם כבר עייפים ומפוזרים על הגג כמו אחרי קרב – אסתי ואני החלטנו לצאת לדייט".
"יפה לך, ג'וליה! איזו התקדמות!"
- עוד סיפורים מהחנות:
– דור שלישי שפרינצק
– שבתאי והנשמות הטהורות
– קפה של בוקר עם אֵלְ-לַמָה: בקצה הג'ונגל על שפת הים
"אבל אני צריכה טובה", היא אומרת, והקול שלה משנה טון, נהיה כמעט ביישן. "אסתי אהבה את התערובת האתיופית שלכם. אני צריכה לקנות קצת גם בשבילה. אני רוצה להפתיע אותה".
ואז אני מבין. כל הסיפור שהיא הביאה אלי לבר – הגג, הג'ין, הצ'קלקות עם אבי קסטרו שזרם עם הגברת הלא נכונה, כל הדרמה של תל אביב שרוקדת עם עצמה – כל זה הוביל לפה. לשוק. לחנות הקפה הקטנה. לשקית פולים אתיופיים, בצהריים חמים ולחים, כשהמזגן מקרטע ומשתנק, ותיכף מתפרק מהקיר.
אני שוקל, בזמן שאני שוקל את הפולים, אם להגיד לג'וליה שהיא לא באה היום בשביל הקפוצ'ינו פרדו אחרי הים – היא באה כי היא רוצה שמישהי תדע שהיא חושבת עליה גם כשהן לא על הגג.
אבל בסוף אני לא אומר כלום. אני רק שוקל לה קצת יותר פולים.
