תקועים כאן ביחד: הסיפור על לאה מובארק

השעה שבע בערב. השוק כבר מתחיל להתקפל, ואני עומד מאחורי הבר ומנקה את הראש של המכונה כאילו זה הדבר הכי חשוב שאעשה היום. יש שעה כזאת, בין האור שהולך ונגמר, לפנסי הרחוב שעומדים להידלק, שבה חנות הקפה נהיית קטנה ואינטימית יותר. אני אוהב אותה ככה. רגועה, נעימה. המוזיקה שאני שם בשעה הזאת היא תמיד צ'יל אאוט של סוף היום. זו השעה שבה עאדל מובארק תמיד מגיע.

והנה הוא בא, כמו תמיד, ברגע האחרון, עם החיוך שלו שמבשר שהוא הולך לבקש ממני משהו שאני ממילא אתן לו בלי בעיה.

"מה קורה?" הוא שואל, ואנחנו לוחצים ידיים.

"מצוין. מה שלומך?", למרות שהבר כבר חצי סגור אני מוזג לו כוס מים עם קרח.

"נהדר. יותר טוב מזה ואני מתפוצץ".

"מצחיק. קפה במשקל כרגיל?"

"כן. טזורו נואר", הוא אומר, "לסוף השבוע. ואל תגיד לי שנגמר".

"לא, לא נגמר. אבל נראה לי שאתה נגמרת, כבר כמה שבועות לא ראיתי אותך".

"כן, אתה יודע איך זה". עאדל נשען על הבר, ואני רואה שיש לו טבעת חדשה על היד. "התחתנתי", הוא אומר, כאילו זה משהו על הדרך, "וטסנו לאנדלוסיה לירח דבש".

אני שוקל את הפולים ומכניס אותם לשקית. "מה, התחתנת עם החברה הזו שפעם הייתה כאן איתך? הייתי בטוח שאתם נשואים כבר. תמיד הייתה לך טבעת על האצבע".

"כן, אבל היינו רק מאורסים, שנתיים בערך, עד שהחלטנו לסגור את הבסטה. התחתנו אצל השיח', ביפו, ליד הים. אחר כך הלכנו למשרד הפנים להחליף לה את שם המשפחה, ומשם ישר לנתב"ג".

"אז עכשיו קוראים לה הגברת מובארק?"

"כן! ואתה לא תאמין מה השם הפרטי שלה. שם של ישראלית".

"של ישראלית?"

"כן. לאה".

אני עוצר עם השקית באוויר. "לאה? לאה מובארק?"

"לאה מובארק…" עאדל חוזר אחריי, ונהנה מהניגון של השם. "תשמע את כל הסיפור, כי אתה לא תאמין לי".

"כולי אוזן אח שלי". אני מפסיק להבריק את הבר, מניח את המגבת על הכתף ומשלב ידיים.

הסיפור של עאדל:

"סבתא של לאה אשתי, היא דור שביעי ביפו. היא נולדה בבית גדול עם חלונות גבוהים שהסתכלו על הים, בתקופה שבה השכנות עוד היו נכנסות זו לזו בלי לדפוק. כולם חייו אז בשלום. ערבים, יהודים, טורקים, אנגלים. תל אביב רק החלה לצמוח מהחולות ויפו באמת נראתה כמו ציור של ראובן רובין. וזה לא שלא היה בלגן, היו שבאב ערבים, היו שומרים עבריים. היו אפילו פראות של טורקים וכליאות בקפריסין. אבל למקומיים האמיתיים זה לא הזיז. יחסי השכנוּת היו כל כך טובים ויפים, שכאשר סבתא נולדה, אמא לא היססה לרגע, וקראה לה על שם השכנה היהודייה שהיא אוהבת, לאה. היא גם הייתה חברתה הטובה ביותר, וגם הייתה האישה שאיתה היא חלקה קפה וחלות ומתוקים ורכילות במשך כל השנים".

"וואוו איזה סיפור עאדל!"

"כן! ויותר מזה – השכנה היהודייה גם כן קראה לבת שלה, בשם של אמא של סבתא – זהרה. זוהרה. זה סיפור על אימהות שקראו לתינוקות שלהן בשמות שהן אהבו מכל הלב, ולא היה בזה שום דבר יוצא דופן. זה פשוט היה שם. וככה", עאדל סיים בשלוק אחד את המים הקרים, "אשתי קיבלה את השם של סבתא שלה המהממת, לאה. ועכשיו היא לאה מובארק".

אני מופתע והמום מהסיפור היפהפה. אני לא אומר כלום, רק סוגר עם סוגר רב פעמי את שקית הפולים ומניח אותה על הבר.

"ככה זה", אני אומר לבסוף, "אנחנו חיים, אוהבים ותקועים כאן ביחד, ואף אחד לא הולך לשום מקום".

"לגמרי". עאדל מסתכל עליי, והחיוך הסקסי שלו נהיה רחב יותר, פחות מתוק ויותר חד. "תקועים פה ביחד", הוא אומר, "ושימותו הקנאים".

"בדיוק!"

אנחנו מתחבקים מעל הבר כמו שני אנשים שיודעים משהו שלא צריך להסביר.

עאדל משלם על הטזורו נואר, מכניס את השקית לתיק, ויוצא אל השוק, שהתחיל בדיוק להחשיך. פנסי הרחוב דולקים.

• עוד סיפורים מהחנות:
  – מפגש חשוף, או: התערובת האתיופית שסידרה לג'וליה דייט לוהט
  – הסיפור על הג'יפ של בני: "אח שלי, כמעט הלכתי קפוט"
  – קפיטליזם הפוך: האופניים של אלעד

אני מסיים לסגור את החנות, מוריד את התריס, ותוך כדי צעידה לרכבת הקלה בשעת השקיעה העירונית, אני חושב על הסיפור המרגש של עאדל. האמא של הסבתא שקראה לבת על שם השכנה, ושנים רבות אחר כך, הילדה היפה קיבלה את השם של אותה הסבתא, מתוך רגשות עמוקים של יופי ושותפות גורל. אני חושב, כמה שנים לוקח לשם לחזור הביתה?