הוא התחיל כעובד בגלידרייה ולא הבין למה לא יוצא לו קפה כמו ב-Waycup, אבל מאז עבר תהליך ארוך של למידה בבתי הקפה הטובים בעיר – mae, נחת, Origem, לחמנינה ו-Cups למשל • איפה מכווננים את המטחנה כמה פעמים ביום, מי מקפידים על לאטה ארט, ומה נתן לו ביטחון בעמידה מול הלקוחות? • מאחורי הבר עם הבריסטה והמקעקע דניאל נטע סוחר

המפגש הראשון ביני לבין דניאל היה כשביקרתי בבית הקפה Cups בתל אביב, הצוות שם כל כך מתוק, והשיחה בינינו גלשה לשיחה חברית על קעקועים, קפה ופוסט טראומה. דניאל הוא בחור שובה לב וחייכן. בדרך כלל בריסטות נשארים מאחורי הבר, יותר מופנמים ועסוקים בקפה, ואני זו שמבקשת להכיר אותם יותר ולהבין מי מכין לי קפה, אבל דניאל התחיל להראות לי את הציורים שלו והשיחה פשוט זרמה. בפעם הבאה שהגעתי לקאפס זה היה כדי לראיין אותו לטור שלי, "מאחורי הבר".
מהיכרותי עם בריסטות, בתוך כל אחד מסתתר אמן, והקפה זה עוד כלי ביטוי אומנתי לחקירה ולהתפתחות. דניאל הוא אמן קעקועים, צייר ריאליזם ופורטרטים. "במלחמה חיפשתי דרך לתרום וציירתי פורטרטים", הוא מספר ומראה לי ציורים שצייר עם טושים על בסיס אלכוהול וגם את האינסטגרם שלו, שמלא ברישומים יפים וקעקועים שהוא צייר וקעקע במשך שנים.
"החיבור שלי לקפה התחיל כשתהיתי איך זה שבגלידרייה שאני עובד בה מגישים קפה של Waycup, מאותם פולים שהם משתמשים בבית הקפה שלהם, אבל הקפה יוצא אחר לגמרי. הפער הזה סיקרן אותי", הוא מספר, "רציתי להבין איך זה שבווייקאפ הקפה הרבה יותר טוב וגם נראה יפה יותר. אחרי זה קניתי פולים של נחת בקלייה בהירה וניסיתי לעבוד איתם, ולמדתי שגם פה יש פערים ביחס למה שאני רגיל".

"החוויה עם הפולים הבהירים היתה מוזרה בהתחלה אבל רק הגבירה לי את הסקרנות, אז החלטתי שהגיע הזמן לעבוד בבית קפה, והתחלתי לעבוד בנחת בכיכר דיזנגוף. אני אדם לוגי שנמשך למקצועות רפואה ומדע, ורציתי ללמוד ולהבין את הלוגיקה שמאחורי הפערים האלו שחוויתי. במקביל גם התחלתי ללמוד את אמנות הקעקועים. כשעבדתי בנחת תפסתי הכל באופן לוגי, איך אני מייצר קפה באופן הכי מסודר, למה החלב צריך להיות מוכן לפני האספרסו, כמה להקציף. זה ריתק אותי ורציתי להצטיין וגם לגרום לאחרים ליהנות מהתוצר הזה. יש רציונל מאחורי הקלעים של הכנת הקפה".
אבל יום אחד היה פיגוע ברחוב דיזנגוף, קרוב לבית הקפה. "כשהכול התחיל ירדתי למטה, לקומת המרתף. הייתי שם במשך שעה וחצי. היה רגע שבו חשבתי שאני הולך למות. שמעתי צעדים שיורדים במדרגות ומישהו מתקרב, בסוף זה היה רק המנהל שלי. החוויה הזו הייתה טריגר בשבילי, והציפה אצלי מחדש חוויות טראומתיות מהעבר. אני מאובחן כבר מלפני כפוסט-טראומטי. פעם בילדות נחשפתי לניסיון החייאה לעובר אורח ברחוב והמראה הזה נחקק אצלי בזיכרון. אני גם אחד משלישייה, ובתור ילדים זה גרר הרבה תשומת לב, קיטלגו אותנו כמקשה אחת, ללא נפרדוּת, ובמאבק שלי להיראות כאדם נפרד חוויתי בריונות, מה שגם בנה אצלי טריגרים טראומטיים. בתיכון כבר הלכתי להתנדב במד"א, אני הרי נמשך למקצועות הרפואה, וגם במד"א נחשפים לחוויות לא פשוטות".

"העבודה בנחת, מקום שמאוד אהבתי לעבוד בו אבל חוויתי בו חוויה טראומטית, יצרה אצלי טריגרים ובסוף נפרדו דרכינו. כשיצאתי משם קניתי לבית מכונת קפה ידנית עם מטחנה נפרדת, והתחלתי להתנסות בהכנת קפה ביתי. כשביקרתי ב-Sapore, החנות שבה קניתי את הציוד, ביקשתי לעבוד אצלם. עבדתי שם שנה ולמדתי הכול על מכונות. אמרתי למנהל שלי שאני רוצה לעשות סדר ויזואלי חדש ואסתטי בחנות, והוא נתן לי לעצב את המקום באופן יותר מזמין ללקוחות וגם יותר כיפי לעבודה. זו הייתה חוויה טובה. במקביל עבדתי גם בבתי קפה, אחד מהם היה Origem בדיזנגוף, שם נחשפתי ללאטה ארט. זה מקום שמקפידים בו מאוד על לאטה ארט בסיסי כסטנדרט של ההגשה".
"אחרי העבודה בספּוֹרֶה חיפשתי מקום שאוכל לשפר את קצב העבודה שלי כבריסטה. הגעתי ללחמנינה, ושם למדתי לעבוד בתפוקה גבוהה, וספגתי הרגלי עבודה שעושים סדר ומשפרים את הקפה. מצאתי את עצמי בלחמנינה שוב מחפש איך לעשות סדר. חשוב לי היחס ללקוח ולהתאים לו מה שהוא אוהב, אז פיתחתי קשר טוב עם הלקוחות, אבל עם הזמן עלה בי הצורך להתעסק רק בלהכין קפה ולשים אותו במרכז, כמו שלמדתי להכין בבית".
"עברתי משם לסניף של mae בשרונה, שם יש סטנדרט גבוה מאוד של כוונון מטחנה כמה פעמים ביום. השיח במָאֶה הוא ברמת העיבוד של הקפה, איזה טעמים אפשר להפיק מהפולים, הרבה מעבר לשיח שעוסק רק ברמת קלייה ובצבע. ממש נדהמתי מהשפה המקצועית וההקפדה".

"ואז הגיע השביעי באוקטובר. כל התסמינים של הפוסט-טראומה צפו אצלי בעקבות המלחמה וזה השפיע עליי מאוד, לא הצלחתי לתפקד ועזבתי את מאה. לקח לי זמן להתאושש ובינתיים נפתח קאפס, שבו הייתי שותה קפה כל יום, עד שהרגשתי שאני חוזר לתפקוד וביקשתי לעבוד פה. אני מאוד אוהב לעבוד בקאפס, אוהב את הווייבים של המקום, יש חופש שנותנים לעובדים והעבודה מול הלקוחות נותנת לי לבטא את עצמי כבריסטה. נעים לי עם שאר העובדים ועם המנהלים". מהיכרותי האישית עם המקום אני יכולה להבין בהחלט על מה דניאל מדבר.
בחודשים האחרונים, אחד התהליכים שהשפיעו מאוד על דניאל ועל השיפור בתפקוד שלו, תוך כדי המלחמה, הוא תהליך התאמה מגדרית שעבר, מה שהרבה מכנים תהליך לשינוי מין (טרנזישן). "הייתי אישה, לסבית בזוגיות עם אישה אחרת, ולכן במקביל להצפה של הפוסט-טראומה, חוויתי גם קונפליקט בזהות המגדרית שלי, שהתבטא בפער בין מאפיינים מגדריים חיצוניים לאלו הפנימיים. שינוי המין השפיע על תהליכים אחרים בחיי, זה עזר לי להתחבר לגוף, למי שאני מבחינה פיזית וגם מנטלית. זה איפשר לי רוגע ונחת עם עצמי, והשקיט אצלי את המעמסה הנפשית של הקונפליקט שחוויתי. זה בעיקר השפיע גם מול לקוחות בבית הקפה, כי זה משפיע על הביטחון שלי לתקשר איתם באופן יותר חופשי, להבין את הצרכים שלהם, אבל גם להציב גבולות מול הסביבה. אני חושב שאני מבין יותר את שני הצדדים בחברה, מה זה להיות אישה ומה זה להיות גבר, וזה יוצר אצלי יותר אמפתיה במפגש עם אנשים".
- "אני מדבר קפה, זו שפה משותפת": מאחורי הבר עם הבריסטה יותם גולדפרב
- "הלקוחות בארץ עדיין לא יודעים לדרוש קפה ספיישלטי": מאחורי הבר עם יֶן הבריסטה
"ההחלטה להתקרב יותר לעולם הקפה נבעה מתוך בחירה והגברת הקשב לעצמי, כמו שהחלטתי לעשות שינויים מגדריים, ואלו שתי החלטות שמביעות נאמנות לאני הפנימי שלי. טראומה מורכבת גורמת לאנשים שחווים אותה להתאים את עצמם לסביבה, כדי להתקבל ולהיות חלק מהחברה, אבל אני עשיתי בחירות שנאמנות לעצמי".
אז איפה אפשר לשתות את הקפה של דניאל? בזמן הראיון דניאל עוד עבד בקאפס, אבל בחודש האחרון המקום עמד בפני סגירה ואז הוחלפו הבעלים, ובעקבות השינויים דניאל עבר לעבוד בקפה אחד העם המחודש, שם מגישים את הפולים של בית הקלייה Blooms, שזכו בתחרות הקפה הטוב. ואיפה תמצאו את דניאל יושב לשתות קפה? בדרך כלל במאה, במונטי או בקאפס.