בין רישומים של בתי קפה במחנה טרזיינשטאט לעדויות של ניצולים, קפה מופיע שוב ושוב כרגע קטן של נחמה גם במקומות הקשים ביותר • ומה הקשר לתרבות הקפה הישראלית של היום? • דיקלה דנינו בטור מיוחד ליום השואה
למה מתגעגע אסיר במחנה ריכוז? לשבת בבית קפה כמובן. אדולף אוסנברג היה צייר שנכלא במחנה הריכוז טרזיינשטאט בצ'כוסלובקיה. בין יצירותיו שני רישומים של בתי קפה. לאחד קרא "בבית קפה", ולשני "קונצרט בבית קפה". כמה הנפש מחפשת נקודת יציאה מהגיהנום שהיא נמצאת בה, וכמה שציור מאפשר לרגע אחד להיכנס לעולם אחר, טוב יותר. אסקפיזם קוראים לזה, וזו של גרסת השואה 1944. הציורים של אדולף, לפחות חלקם, שרדו את המחנה. אדולף לא שרד. הוא נשלח לאושוויץ באותה שנה ונרצח שם.
ביקרתי בטרזיינשטאט לפני מספר שנים, מחנה ריכוז שהיה ידוע בחיי התרבות שלו. אפילו הוקם בו בית קפה במיוחד לצילומים שאפילו ה-AI של היום היה מתבייש לזייף ככה חיי תענוגות, רק כדי לספר לעולם ולצלב האדום איזה חיים טובים יש ליהודים באירופה בשנת 1944. סרט תיעודי הם קראו לזה. וגם הגיעה משלחת של הצלב האדום, כדי לצפות בבית הקפה שהקימו במחנה, כדי לשוות לו מראה פסטורלי של עיירה ציורית. הנאצים הציבו בבית הקפה יהודים שלגמו קפה במגדניה, כתפאורה לסרט התעמולה. האירוניה. אף אחד לא ידע, או אני אומרת, העלים עין והקטין, את הזוועות שנפש האדם לא יכולה לשאת.
"בבוקר קיבלנו נוזל חם, תחליף קפה. לפעמים בערב היה דבר דומה. אלו היו הרגעים היחידים של מנוחה יחסית. בזמן ששתינו, ניסינו לשכוח היכן אנו נמצאים, ולדמיין לרגע חיים אחרים".
ויקטור פרנקל, מתוך האדם מחפש משמעות. הוריו של פרנקל גורשו גם הם לטרזיינשטאט, ואולם הוא גורש יחד עם אשתו לאושוויץ. אשתו נרצחה במחנה ההשמדה והוא עבר למחנה קאופרינג ומשם לדכאו, שם שירת כרופא.
קפה מופיע בעדויות של ניצולי שואה, ולא פלא, הוא היה נקודת אור קטנה ביומם הקשה מנשוא. עזר להם להם לחוות רגע של ניתוק ולחלום על חיים אחרים. כך פרימו לוי ציין בספרו "הזהו האדם", ספר זכרונות שבו הוא מתאר את חוויותיו כאסיר במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. הספר פורסם לראשונה בשנת 1947, זמן קצר אחרי המלחמה.
"עם שחר נשמע הצלצול. קמנו מיד. חילקו לנו את המשקה החם הראשון של היום: מים כהים שכונו קפה. עמדנו בצפיפות, כל אחד עם קערתו. שתינו לאט, בזהירות, כדי להאריך את הרגע. זה לא היה קפה, אבל החום חדר לגוף הקפוא, והאשליה הקטנה הזו הייתה יקרה".
פרימו לוי נולד וגדל בעיר טורינו באיטליה, והיה תלמיד מדעים מבריק שנמנע ממנו להתקדם ולהשיג עבודה מכבדת ככימאי עקב חוקים פשיסטיים וגזעניים, בשל היותו יהודי. בזמן מלחמת העולם השנייה הקים ארגון מחתרתי אנטי-פשיסטי, יחד עם אחותו אנה וצעירים אינטלקטואלים יהודים נוספים, שנקרא "בני הספרייה היהודית", וב-1943 נעצר על ידי הפשיסטים ונשלח לאושוויץ. מקצועו עזר לו לשרוד תנאים קשים וקיצוניים, מכיוון שעבד במעבדה של המחנה. הרגע הזה שמתאר, אותה אשליה שנצרבה לו בזיכרון, עזרה לו להתחמם, תוך שהוא מבין המשקה ששתה לא היה קפה.
בעדויות אחרות מתואר כי אותו נוזל היה מופק כתחליף קפה מצמח העולש, מה שמכונה צ'יקוריה. קפה היה זיכרון לימים טובים באירופה לפני תחילת המלחמה.
בשנת 2017 נשלחה מעטפה עם כ-80 מסמכים ותצלומים למוזיאון היהודי בברלין, ובה תיעודים של בית הקפה Café Nagler, ששכן בברלין במוריצפלאץ. תוכן החבילה היה גם הבסיס וההשראה לסרט קפה נגלר, שהפיקה מור קפלינסקי, צאצאית למשפחת נגלר.
איגנץ נגלר עבד החל מ-1896 במסעדות ובבתי קפה שונים, בעזרת מכתבי המלצה ממעסיקים, שנשמרו בידי משפחתו, ובהמשך הפך לעצמאי והקים את בית הקפה שלו. בית הקפה השתרע על אולם מפואר של שתי קומות עם מרפסת לאורך ההיקף, והיה מבתי הקפה המצליחים והתוססים של אותה תקופה. בית הקפה סיים את שנות הזוהר שלו עם עליית המשפחה לפלשתינה, עם התרחשויות הקשות של אותה תקופה, שבה חייהם של יהודים הושפעו עם הזמן מהמצב החברתי והפוליטי וגזירות מוקדמות שחוו. הסיפור של קפה נגלר מדגים איך קהילות יהודיות, עסקים ומוסדות תרבותיים שהיו חלק מהחיים בברלין נעלמו בהדרגה מהמרחב הגרמני תחילה, ובהמשך במקומות נוספים באירופה.
ואני אומרת, מה הניצחון שלנו כעם יהודי? אם לא זה שיש לנו כיום תרבות ישראלית ענפה, ותרבות קפה בפרט, שמי שהתחיל אותה בארץ היו שורדי שואה, אשר טעם הקפה והזכרונות של בתי הקפה באירופה לא נשארו מאחור. הם החליטו להחיות אותם פה וליצור תרבות ארץ ישראלית, יהודית, חדשה.
נכתב לזכרה של רינה להר, דור שני לשורדי שואה, שנפטרה הבוקר, והקדישה את כל חייה לזיכרון משפחתה שנסתפתה בשואה, ולמען החיים פה ולריפוי הקשר עם העם הגרמני
