"לא אוהב חלב ותחליפים, וגם לא חמיצות של ערביקה": קצר על הבר עם הצלם צחי אוסטרובסקי

צחי הוא לקוח קבוע אצלנו בחנות הקפה הוותיקה שבלב השוק, ולמעשה הוא קונה כאן עוד מימיו של יעקב שטרן הזקן, שהיה כאן לפנינו בפינה הקטנה במשך 70 שנה. יש לצחי נפש חופשית באותו סגנון של האומנים ואנשי הרוח שפרחו בשנות השישים הפרועות, וזה הזכיר לי את דוד שלי צביקה, האדריכל מחיפה. כנראה בגלל זה שנים קראתי לתל אביבי האותנטי צבי במקום צחי, בטעות. הוא תמיד נעלב. סיפרתי לו שאצלי בתעודת הזהות, במקום איתי כתוב אִתַי, כי ככה זה כתוב בתנ"ך, בכתיב חסר, וכל החיים התבלבלו וקראו לי אֶתִי. נגיד בספורט, בכדורעף, תמיד רשמו אותי בקבוצה של הבנות. בחיסון לקורונה העברתי את הכרטיס המגנטי במרפאה והאחות יצאה למסדרון, ראתה אותי וצעקה "אֶתִי שקד! איפה את?". צחי צחק ומאז כל פעם שקראתי לו בטעות צבי הוא קרא לי אֶתִי. לי זה לא מזיז. מבחינתי זה סיפור גאווה נהדר.

בכל מקרה, מהר מאוד התיידדנו ומהר מאוד התחלנו לדבר על אמנות, והתבייתנו על הצילום. התברר לי שצחי הוא צלם חשוב, שבמהלך שנות עבודתו כמתעד המציאות של הברנז'ה התל אביבית עבר בכמה צמתים היסטוריים ממש, ואפילו הספיק לפרוש בשיא כדי לעבוד יותר מעשור כצלם בניו יורק. אז, איזה קפה מעדיף נציג דור הפרחים לשתות על הבוקר, ואיך זה היה להיות צלם הסטילס בהפקות הסרטים הכי אייקוניים בקולנוע הישראלי? את מי הוא זוכר הכי טוב מתל אביב של פעם ואיזו תערובת הכי מתאימה לו להכנה ביתית? בואו נתחיל:

"שמי צחי אוסטרובסקי. צלם. 62 שנה אני מצלם, מהוותיקים בארץ. מעולם לא למדתי, סלף-דידקט אול דה וויי. בגיל 12 קיבלתי מצלמת בוקס 'הוֹק איי' איומה ונוראה. בגיל 14 אבא שלי גילה את אח שלו ברוסיה אחרי 30 שנה, נסע אליו וחזר עם מצלמת זורקי, שהיא חיקוי רוסי של הלייקה הגרמנית. אז התחלתי לצלם ממש. חובב נלהב. מ-1964 אני מצלם באופן מקצועי. כשהתגייסתי צילמתי לבמחנה נח"ל, במחנה גדנ"ע ובכל המגזינים הצבאיים. אחרי הצבא הייתי צלם במוסף הארץ האליטיסטי, ה-במה לצילום. העורך המיתולוגי היה נתן דונביץ. צילמתי בשבילם שש שנים. כל חיי הייתי פרילאנס. אחר כך הייתי צלם סטילס בסרטים – הצילו את המציל, צ'ארלי וחצי, הלהקה, דיזנגוף 99 – שנות הברנז'ה החוגגת. תיעדתי הכול. צילמתי גם בהפקות זרות, בהן עבדתי יותר".

מאיפה אתה במקור?
"נולדתי בתל אביב, בכיכר דיזנגוף. למדתי בבית ספר תל חי בזמנהוף כל היסודי, התחלתי תיכון בעירוני ד' אבל אחרי שנה העיפו אותי כמו טיל לגימנסיה שלווה, שם סיימתי עם לימודים לכל החיים".

איך זה לחיות בתל אביב כל החיים?
"קפה כסית היה המרכז, ישבתי שם במשך שנים. גם כאיש צעיר שמעביר את לילותיו עם חברים וחברות וגם כצלם מקצועי, שמתעד את הבוהמה התל אביבית של אותן שנים – עולמות הקולנוע, התיאטרון, הפוליטיקאים, השחקנים, הסופרים, המשוררים – את כולם ואת הכול צילמתי. 'ימי כסית' היה פרויקט ענק עם מבחר גדול מהצילומים שלי מאותה תקופה, שעלה כתערוכה שהציגה במתחם התחנה לפני 15 שנה. צילומים משנות ה-60-70-80. יצא גם בספר".

אתה חייב לשתף בסיפור אחד קטן ובלתי נשכח…
"הייתי קרוב מאוד לקבוצת העין השלישית שישבה תמיד בכסית. תיעדתי קבוע את פעולותיה לאורך השנים, כולל את סרט האוונגרד על האמנות ומסיבות החשק, 'מקרה אישה', בבימויו של ז'אק קתמור. על הסט היה פרוע מאוד, חיים על הקצה. כולם עם כולם והכול עם הכול, תיעדתי כל דבר ללא מעצורים, כיאה לתקופה שעל התפר בין שנות השישים לשבעים".

משקה אהוב?
"מדי פעם אני שותה בחוץ. או אספרסו או מקיאטו, לא אוהב חלב ותחליפים. לא אוהב גם טעם חמוץ של ערביקה, לכן בדרך כלל לא תמצא אותי שותה בחוץ".

תערובת אהובה?
"רומא. תערובת שלכם שהיא על הכיפאק – טעימה מאוד ולא חמוצה. מתאימה לי ולאשתי אילונה גם למקינטה וגם לבוץ, ואפילו לאספרסו מקיאטו. קפה הבוקר שלי הוא בדרך כלל בוץ חזק".

עוד משהו עליך?
"עשיתי כמה תערוכות צילום חשובות על נושאים היסטוריים, כשהחשובה ביניהן, כאמור, היא 'ימי כסית' במתחם התחנה. הופיעו בצילומים כל המי ומי של הבוהמה של ימי כסית, כשתל אביב הייתה מרכז הארץ, דיזנגוף היה מרכז תל אביב, וכסית היה מרכז דיזנגוף. הגיעו לפתיחה 1,500 איש. ב-1982 נסעתי לניו יורק לעשר שנים, התפרנסתי מצילום. היו שנים פרועות מאוד מסביב. היה נהדר. עשיתי שם פרויקט רחב ממדים על יהדות ניו יורק שהוצג בזמנו במוזיאון רמת גן".

• אספרסיוניזם: קצר על הבר עם הרקדן אורי משה עפרי – "אני והקפה נגד העולם"
• אמריקנו, בלי קפאין שדופק את המוח: קצר על הבר עם אילנה ברנד

תודה צחי!