בחתונה של הבן של איציק הקטן, בין קוקטיילים צבעוניים, מפגש מרגש של חבר'ה מהשוק ורחבת ריקודים סוערת, איתי שקד הבין שלא כל סיפור צריך להיסגר עם סלפי – לפעמים, הרגע החשוב באמת הוא זה שבו אתה מגלה איפה אתה רוצה להיות, ועם מי • סיפורים מהחנות
בראשון האחרון עומרי הבן של איציק הקטן התחתן. הגעתי מוקדם מאוד בערב, ממש על ההתחלה. השמיים היו בכחול ספיר של תחילת קיץ והאורות במתחם נצנצו בזוהר חגיגי. לשמחתי, בדיוק פתחו את הבופה. אכלתי היטב. הלכתי לבוטקה של הקוקטיילים והתחלתי לשתות, אחד אחרי השני. כתום, סגול, אדום, טורקיז – אני אפילו לא זוכר ממה הקוקטיילים הורכבו. כשהחבר'ה מהשוק החלו להגיע הייתי כבר מבוסם. איציק הקטן בא להגיד לנו שלום, התחבקנו כולם והיה מרגש. לא פחות מעצם החתונה של עומרי, כמו המצב האבסורדי שסוף סוף נפגשנו כולם ביחד מחוץ לשוק.
"אולי תכתוב על זה משהו?", אמר לי איציק הקטן וסיים בביס את האסאדו בטורטייה. הוא הוריד בלגימה קוקטייל קמפרי אדום, בטוקסידו של טקס האוסקר לפחות.
"כן", בני מהכרמלית עשה לחיים עם איציק הגדול עם צ'ייסר של טקילה, "חתונה זה אירוע שווה, בטוח תמצא איך להפוך את זה לטור מרתק".
"לגמרי", אישר מקס מהדוכן של המיצים.
"תמיד אתה הופך הכול לסיפורים פצצות", אלון סיכם את הערב שהולך להיות. ואני חשבתי, אחרי ארבעה קוקטיילים, שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לי. בכל מקרה, צילמתי בסמארטפון הכול, כל הזמן. ידעתי שאם אשיג סלפי עם עומרי ובר, החתן והכלה, זה יהיה בסיס טוב לכתוב משהו. אבל תוך כדי האירוע זה לא קרה. הם נכנסו לחופה לצלילי להיטים צוהלים וחוץ מכמה תמונות חינניות, לא השגתי את התמונה שרציתי.
"בואו נעלה לאולם לפני שהחופה נגמרת", יהודה צעק לרונן, וכולנו עלינו מהמדרגות שבצד תוך כדי שהרחבה הייתה מפוצצת באנשים והחופה התנהלה עם מוזיקה ושירים שמחים. בדרך לאולם הורדנו עוד קוקטיילים.
התיישבנו לשולחן העמוס. אוכל ברמות, בערמות. האולם היה מרשים, גדול מאוד עם אורות בכל הכיוונים ושולחנות גדולים מסביב לרחבת הריקודים. המוזיקה הייתה שמחה במיוחד. ידעתי שברגע שעומרי ובר ייכנסו לאולם, אוכל לתפוס איתם סלפי, ועוד לא ידעתי שזה לא יקרה. לא הערב.
האורחים החלו למלא את האולם. להיטי פופ ים-תיכוני הפציצו ברמקולים ועומרי נכנס בלי בר, הישר לרחבה, רוקד עם כל החברים מהצבא. נשארתי במקום, מתחיל להבין שהצורך לרדוף אחרי סלפי בשביל לבנות סביבו סיפור, כבר לא יקרה. בר נכנסה עם החברות וכולם התחברו על הרחבה. אכלתי עוד, שתיתי עוד הרבה, ולפתע הרגשתי מחוץ לחגיגה. לא של החבר'ה מהשוק שסביבי בשולחן, אלא של הריקודים, והשמחה הכללית.
חשתי במקום חדש בחיי, ובקונפליקט: מצד אחד, הרגשתי פעם ראשונה בוגר וללא צורך בריגושים – לא ריקודים, לא צילומים, לא מחשבות סוערות על איזה טור ייצא מהאירוע הנוצץ, ובטח שלא בילוי בחתונה. מצד שני, חשבתי על חבר שלי שמחכה לי בבית, והבנתי שרק שם אני רוצה להיות, תמיד. רק שם, בבית עם הבויפרנד.
אני מניח שהאלכוהול הצבעוני דיבר, כי בלב המאפליה החוגגת מסביב, ממש התגעגעתי לפינה השקטה שלי בקצה יפו. הבנתי, בפעם הראשונה בחיי, שלהתחתן זה בסדר. חיים משותפים זה נהדר, אבל מה הטעם אם לא סוגרים את הקשר עד הסוף? החלטתי שלכבוד המאורע, ולכבוד הבחירה של עומרי ובר לסגור את הקשר עד הסוף, בכל זאת אתעקש על סלפי איתם. עזבתי את החבר'ה וצעדתי לכיוון הרחבה.
כולם רקדו בהיסטריה. החגיגה הרקיעה שחקים. די ג'יי איתי משהו הפציץ במוזיקה סוערת והאורות סנוורו. הסתובבתי מבוסם ומבודר וצילמתי הכול. נכנסתי לתוך מסת האנשים המשתוללים ובשום צורה לא הצלחתי להתקרב אל עומרי ובר. כל פעם שצילמתי, הם בדיוק הסתובבו לכיוון השני. ניסיתי עוד פעם, התעקשתי יותר, ודודה מטורפת עם מחשוף ענק חסמה את הפריים. הרגשתי בסצנה מסיינפלד. אולי בגלל הסטלה ואולי בגלל הנינוחות שאני חש בלב רחבת ריקודים, פתאום לא רציתי לתפוס את הרגע. ירד לי לגמרי החשק לשרוט את המטריקס של הזוג החוגג כדי לתפוס איתם תמונה לכתבה. הבנתי, בשלווה, תוך כדי שכולם משתוללים מסביב, שאצלם אותם כמו שהם, בלי להידחף.
ואז בדיוק בר נפרדה עם החברות לצד השני של הרחבה והחברים של עומרי הרימו אותו על הכתפיים והחלו לצרוח. נו שוין. צילמתי תמונה אחת ופרשתי בחזרה לשולחן של החבר'ה. בשלב הזה שימי, אדיר ויוסי כבר פרשו הביתה, אז אספתי את מקס וחזרנו יחד לתל אביב. אפילו לא שתיתי את הקפה של סיום הארוחה, ולא צילמתי את עגלת הקפה המסוגננת.
***
"וואו, נשמע שהיה פרוע מאוד", אמרה האמנית סיון כהן תוך כדי שהיא מערבבת את הקצף במקיאטו פינוקים שלה. "נשמע גם שהיה כיף, ושהבנת מה באמת חשוב בחיים". היא יושבת אצלי על הבר כמו תמיד, מוקדם מוקדם על הבוקר, בחנות הקפה הוותיקה.
"כן. חזרתי הלום והמום, וכל הזמן שתיתי מים, כדי להיפטר משאריות האלכוהול בדם. הבנתי סוף סוף שלהתחתן זה בסדר, אבל קפה טוב, זה עוד יותר בסדר".
"אני יודעת יקירי. זה הכול סדרי עדיפויות בחיים. החיים הם מה שאתה בוחר לעשות איתם – אמנות, אהבה, כן או לא חתונה, עם או בלי ריגושים, הכול טוב, כל עוד אתה מאושר".
"תודה חברה".
בוקר חדש עלה על השוק הזורח שבלב העיר. הכנתי לבני מהכרמלית אמריקנו גדול בכוס לקחת ולעצמי הכנתי אספרסו כפול מהסומטרה שבמטחנה הקטנה. עם או בלי ריגושים, עם או בלי – בעיקר בלי – סלפי עם עומרי ובר המתוקים, הטור על החתונה המרגשת, בהחלט נכתב.
