במשך 40 שנה דוב הזקן הגיע לחנות הקפה הקטנה בשוק וקנה תערובת שכבר נרשמה על שמו בחוברת הלקוחות הקבועים. רק אחרי שהפסיק להגיע, גיליתי שהקשר בינינו עמוק וארוך הרבה יותר • כל המעגלים בביוגרפיה המשפחתית של איתי שקד נסגרו בזכות כתבה אקראית בחדשות • סיפור על משפחה שנמנתה על מייסדי תל אביב, שוק הכרמל הקטן ותערובת קפה שחיברה בין כולם
לעתים בשוק הכרמל יש ריח חזק של קפה שלא עוזב אותך. הוא מגיע ממכונת הקלייה שיש לנו בחנות הקפה הוותיקה, שפתוחה למעשה מאז שנות הארבעים של המאה שעברה. אני עובד כאן יותר מעשר שנים, ועם הזמן למדתי כבר להבחין בין לקוחות שבאים רק פעם אחת לבין אלה שהופכים לחברים וללקוחות קבועים.
דוב הזקן היה מהסוג השני. הוא נהג להגיע בשישי בבוקר כל שבועיים – מעיל כהה אפילו בקיץ, שיער שיבה מסודר, שלווה עמוקה ונינוחות של איש חכם מאוד שבטוח גם עשה הרבה בחייו. שלושים שנה לפני שהכרתי אותו, מישהו כתב בחוברת הלקוחות הקבועים:
"דוב אלכסנדר – קולומביה, סופר מוקה, אספרסו מובחר מיוחד, מעורבב ביחד, טחון דק".
כל פעם שהכנתי לדוב את התערובת הרגשתי שאני ממשיך מסורת שהתחילה הרבה לפניי.
הרגשתי נבוך לדבר איתו. הוא לא נראה לי כאיש של צחוקים ושיגועים. אז חייכתי, הכנתי ומסרתי לו כל פעם את אותה תערובת קפה. אמרתי "בבקשה אדון דוב ובוקר טוב!", והוא תמיד ענה, "תודה, ילד" – למרות שמזמן כבר עברתי את גיל ארבעים.
ואז התחיל להגיע פחות. פעם בחודש, פעם בחצי שנה, כל פעם איטי ונינוח יותר ויותר, ואז הוא חדל להגיע.
יום אחד נכנסה לחנות אישה נחמדה, וביקשה את התערובת של דוב. "דוב אלכסנדר?", שאלתי.
"כן", ענתה, "אני הבת שלו. אני אקח את הקפה בשבילו".
"מה שלומו באמת?", שאלתי תוך כדי שאני מכין את הקפה לפי המתכון שבחוברת.
"הוא בסדר, אבל כבר מבוגר מדי כדי להסתובב בשוק". זה היה די מובן.
הבת של דוב הזקן חזרה כמה פעמים. בפעם הרביעית שאלתי: "מה שלום דוב?"
"עצוב. הוא נפטר לפני חודשיים".
"אוי, באמת עצוב. תנחומיי".
"תודה. כבר מתגעגעים. אבל הקפה שלו עוזר לנו להרגיש שהוא עדיין קצת כאן. איתנו".
"שיהיה רק טוב". סגרתי את החוברת בעדינות ולא אמרתי כלום. לפעמים זו הדרך הכי מכובדת.
***
שבוע אחר כך, בסלון של בת דודה שלי ענת ברמת אביב, ראינו בחדשות הערב כתבה על הקצין הטרנסג'נדר הראשון בצה"ל, עופר בן-דוד ארז. ענת, שיודעת בערך כל דבר בעולם, אמרה לי מיד, "אתה יודע שעופר קרוב משפחה שלנו. הוא הנכד של יהודה בן דוד, בן דוד של סבתא שרה".
"איזה קטע", השבתי, "עולם קטן". "קטן מאוד", ענת לגמה מכוס קפה המקינטה שהכינה קודם.
"אבל הם אומרים שעופר גדל בקיבוץ בצפון. נראה לי שגדל רחוק מהאתוס המשפחתי שלנו, של האומנים הראשונים בתל אביב. הוא יודע בכלל שהמשפחות של הסבים שלנו בנו בתים בעיר? שעד היום משמרים עבודות שהם ציירו על קירות? שכתבו עליהם ספר?"
"לא יודעת. תצטרך לשאול אותו".
בגלל שאני ועופר עוקבים אחד אחרי השני ברשתות החברתיות ובעקבות הקשר שהתגלה לפתע, היה נראה לי שזאת הזדמנות טובה לבונדינג. קשר משפחתי אמיתי. "ראיתי את הכתבה אתמול", סימסתי לו, "אני חושב שאנחנו משפחה".
"משפחה?", הוא צחק בזהירות, "מאיזה צד?"
"סבא שלך היה בן דוד של סבתא שלי. הם היו מהדור הראשון שנולדו בתל אביב, לפני מאה שנה בערך. יש גם ספר על המשפחה, על הסבים שלהם, שעלו מפולין לנווה צדק והיו מהציירים הראשונים בארץ. רציתי להשיג לעצמי עותק, חשבתי שאולי גם אתה תרצה".
"לא ידעתי שיש ספר כזה", צחק שוב, הפעם לא בזהירות. "כן, בהחלט, אשמח מאוד אם תוכל להשיג לי".
***
התקשרתי לדודה שלי החיפאית, צילי. היא מכירה את כל ענפי המשפחה המסועפת, דורות וחברויות. היא נתנה לי מספר עם קידומת 03: "תתקשר לאורלי. אמא שלה מלכה, מלכה'לה – בת דודה של סבתא שרה וסבא יהודה – היא כתבה את הספר".
חייגתי. ענתה לי אישה נחמדה עם קול חם, ואחרי שביררנו איך אנחנו קשורים, אמרה שיש לה עותקים מהספר ושתשמח לתת לי שניים. שאלתי איפה היא גרה.
"רחוב רמב"ם".
"מה את אומרת! זה רחוב אחד ממני".
"יופי, אז נחסוך משלוח", היא צחקה.
החלפנו ווטסאפ. ואז שנינו, באותו רגע, הסתכלנו על התמונה במסך. ראיתי את הצילום שלה ולא האמנתי – הבת של דוב הזקן!
אורלי, את הבת של דוב אלכסנדר?" סימסתי לה מיד וכמעט שברתי את האצבעות מרוב התרגשות.
"רגע, אתה לא המוכר בחנות הקפה בשוק?"
"כן!"
"כן!"
היינו המומים.
"איזה עולם קטן!"
"קטן מאוד".
שתיקה של כמה שניות.
"אתה מכרת קפה לאבא שלי כל השנים האחרונות. ואנחנו מכירים בעצמנו, כבר תקופה".
"לגמרי. ארבעים שנה דוב קנה אצלנו את אותה התערובת – קולומביה, סופר מוקה, אספרסו מובחר מיוחד, מעורבב ביחד, טחון דק".
"כן! הוא סיפר לי על החוברת שלכם. אמר שזה הדבר הכי אנושי שיש – שמישהו זוכר מה אתה שותה".
"ועכשיו מתברר שאנחנו גם משפחה!"
"זה מטורף".
"השוק הוא שכונה. תמיד ידעתי את זה".
"מתי החנות פתוחה?"
***
אורלי נכנסה לחנות ביום שישי בבוקר. ראתה אותי, אני ראיתי אותה, ולשנינו לקח שנייה – ואז התחבקנו מעל הבר. היא הניחה שני ספרים על הדלפק. על הכריכה – מנחם מנדל קרול הגדול, סבם של שרה, יהודה ומלכה'לה, יושב לצד חלון גדול ומצייר. "כמה זמן אבא בא לכאן?", שאלה.
"שנים לפני שהתחלתי. אבל מהיום שהגעתי – כמעט כל שישי. אנשים מסוימים צריכים מקום אחד שלא משתנה".
"הוא בחר טוב".
פתחתי את חוברת הלקוחות הקבועים. אורלי הסתכלה על הכתב ועיניה נחו שם רגע.
הכנתי לה שישה קילו של התערובת. ישבנו ודיברנו על הסבים, על הספר, על העיר שהשתנתה ועל החנות שלא. בחוברת, מתחת לשמו של דוב, הוספתי שם חדש.
נ.ב – עד היום עופר לא קיבל את הספר.
