כל בוקר מירב מימון מגיעה לקפה בשוק עם סיפור חדש, אבל הפעם היא הביאה איתה סערה שלמה: קומקום מת, פינג'אן שרוף, עורב בדירה ואזעקה צורחת. איך זה נגמר? מרווה שרופה (מדי), אספרסו עם נגיעה של גראפה – והסדר הושב על כנו • איתי שקד מביא את הסיפורים המטורללים מחנות הקפה הקטנה בשוק הכרמל
כל בוקר בשבע-אפס-אפס אני פותח את חנות הקפה הוותיקה שבלב שוק הכרמל שבלב העיר, לא רחוק מהחוף. אני מסדר את השולחנות והכיסאות, מטאטא ומצחצח, שוקל את הקפה, ומחכה לרגע שבו מירב מימון תיכנס בדלת. מירב, אמנית בת חמישים פלוס, עם שיער אדמוני פרוע וצעיף טורקי שתמיד עטוף סביב צווארה, היא הלקוחה הכי מעניינת שלי. כל בוקר קבוע – מקיאטו כפול, מעמול תמרים וסיפור חדש.
היום הרגשתי שמשהו שונה. בדרך מהרכבת הקלה לחנות הבחנתי שהזריחה עלתה על העיר באיחור רציני של אחרי החג, והשוק היה שקט מהרגיל. סידרתי את הצלוחיות שעל הבר, הצצתי בשעון כל חמש דקות – מירב תמיד מגיעה בחמישה לשמונה – וכשהשעון הראה תשע ורבע ועדיין היה רגוע, ידעתי שכשתגיע, אם תגיע, יהיה לה סיפור משוגע במיוחד.
"בוקר טוב", שמעתי מאחורי הגב בדיוק כשסידרתי את הכוסות על מכונת האספרסו. "הבוקר אני רוצה קוֹרֶטוֹ איטלקי לפרצוף. פנק בגראפה".
"בוקר טוב, מירב. את נראית… מעניין היום".
"מעניין? ככה קוראים לזה עכשיו? תראה את השיער שלי! אני נראית כמו מישהי שהכניסו אותה למייבש כביסה".
"בוקר קשוח?"
"קשוח? זו המילה הכי עדינה שיכולת לבחור. התעוררתי אחרי החג הארוך שבורה כמו כינור ישן. כמו דרבוקה מימי התנ"ך. אתה יודע, בגיל חמישים הגוף לא מתאושש כמו פעם".
"מה קרה?"
"דווקא היום, הקומקום החשמלי התפגר. פשוט ככה – לחצתי על הכפתור, והוא החליט שהוא בשביתה. אפילו לא נורה אדומה. כלום".
"אז לא שתית קפה הבוקר?"
"חשבתי שאני יותר חכמה. הוצאתי את הפינג'אן העתיק של סבתא שלי. שמתי מים, הנחתי על הכיריים החשמליים, והלכתי לחפש רקיקים".
"רקיקים?"
"כן, רקיקים. חיפשתי בארונות ומצאתי וופל הולנדי. התיישבתי על השיש והתחלתי לאכול ושכחתי לגמרי מהפינג'אן. כשנזכרתי, המים כבר גלשו, הכיריים היו מוצפים, והמטבח היה מלא עשן".
"אוי ואבוי".
"חכה, זה רק מתחיל! באותו רגע בדיוק, עורב שחור ענק נכנס לסלון דרך החלון שפונה לעצים של השדרה. עורב! בדירה שלי!"
"סימן רע".
"בדיוק! זה הזכיר לי את להקת העורבים שגרו בחורשה מאחורי הבית שגדלתי בו בחיפה, וצרחתי כמו משוגעת, והעורב התחיל להתעופף בפאניקה, מפיל את כל התמונות מהקירות. אפילו את אלה מהתערוכה האחרונה שלי בגלריה רוזנברג בשוק לוינסקי".
"אז מה עשית?"
"הדלקתי מרווה! מה עשיתי? חיפשתי כמו מטורפת את הצרור שקניתי בשוק, מצאתי, והדלקתי אותו. כנראה בגלל שזה היה צרור ישן, או שהייתה בתוכו חשופית מיובשת, תוך דקה הדירה התמלאה בעשן כל כך סמיך, שהאזעקה התחילה לילל כאילו מישהו נרצח בשירותים. שכחתי שמאז התמ"א הדירה משופצת ויש גלאי עשן. אני רגילה לזולה שהייתי לי כל השנים. בתוך העשן הסמיך עם הצרור הבוער ביד, ומהמצוקה בגלל האזעקה שפתאום צרחה, חטפתי התקף לב בתחת. לפחות העורב ברח!"
"היום הזה לא מפסיק להפתיע".
"לגמרי. הבנתי שזה יום שחור מהקבר של היטלר השחור, אז הסקתי מכך, שעליי לפזר מלח בפרוזדור ובכניסה, בפנים ובחוץ".
"יעזור למצב לגמרי, ללא ספק".
"כן! ואז, בסוף כל הסיפור הזה, עמדתי בפתח הדירה ופיזרתי מלח. שקית שלמה. השכנים שלי אפי וברק ירדו בדיוק עם התאומים שלהם וראו אותי, וצחקו נורא. הם בטח חושבים שהשתגעתי סופית".
- במרצדס עם עוזי: בעקבות הקפה הטוב ביותר בדרום אמריקה
- "האישה הזו מסוכנת, שלא תקלה לי את הקפה!": גבי האתיופית מהקריביים
"אבל את פה עכשיו, אז הכול בסדר, לא?"
"בסדר? אני בלי קפה מהבוקר. מה בסדר?!"
"הנה הקוֹרֶטוֹ שלך".
"וואי וואי תודה. אתה מלאך. תכין לי כבר את המקיאטו, אבל מהקוסטה ריקה שבמטחנה הקטנה!"
"סגור".
מירב הורידה את הקוֹרֶטוֹ בשלוק אחד.
"אולי יש לכם קומקום חשמלי ספייר להשאיל לי עד מחר?"
"ממש לא".
סוף.
