הגומייה המיוחלת למקינטה סופסוף הגיעה מהיבואן, והמסע מגיע לסופו – לא לפני קפה ששולח אותי לביקור נוסטלגי בטוסקנה. אבל משהו אחר מתחיל • הסופר איתי שקד בחלק החמישי והאחרון של הסיפור על המקינטה שהגיעה איתו כל הדרך מאיטליה – וגם החזירה אותו לשם
לפרקים הקודמים: פרק 1, פרק 2, פרק 3, פרק 4
סוף החודש הגיע מהר יותר ממה שחשבתי. בבוקר שלישי רגיל, בשעה שבע, כשבאתי לפתוח את התריסים של חנות הקפה הוותיקה בשוק הכרמל, המשלוח כבר חיכה על המדרכה. שני ארגזי קרטון חומים גדולים עם מדבקות צבעוניות מהיבואן שלנו, שיושב בחיפה, ליד הנמל. הלב שלי החל לדפוק מהר יותר. אולי הפעם? אולי סוף סוף?
פתחתי את הארגזים בהתרגשות. פילטרים, ניירות פילטר, מקינטות, ספלים חדשים בגדלים וצבעים שונים, ואז – אי שם, בתחתית הארגז השני – שקית ניילון שקופה מלאה בגומיות למקינטות. חיפשתי בקדחתנות, אצבעותיי רעדו – פזטי, טופ מוקה, מוקה אקספרס, 1,2,3,4,6, GAT… הנה, ונוס אלגאנס 2, 4, ואז מצאתי אותן – ארבע חבילות קטנות של גומיות חדשות לוונוס אלגאנס 6! מיד הוצאתי אחת מהן וחיבקתי אותה כאילו מצאתי אוצר נדיר.
שלחתי הודעה לאמיר מטורינו טורבו: "תודה על הקפה הצפוני. הגומיה הגיעה סוף סוף!", הוא ענה מיד: "מזל טוב!" עם אימוג'י של ספל קפה וכף יד עם אגודל למעלה. פינק משוק הנמל סימסה לי – "פצצות אחי! הסתדרת!". גם לאנדריאה מהקפה בשדרות נורדאו שלחתי תמונה של הגומייה עם כיתוב: "הסתיים המסע!". היא השיבה: "בשעה טובה! עכשיו יהיה לך קפה מדהים".
בצהריים, אחרי המשמרת בקפה, מיהרתי ברכבת הקלה הביתה. הוצאתי את הוונוס אלגאנס ממקומה על השיש, ניקיתי אותה בקפידה והחלפתי את הגומייה השרופה בחדשה. היא נכנסה בדיוק, צמודה ומושלמת. מילאתי את החלק התחתון במים טריים, מילאתי את הפילטר בתערובת איטלקית "איינשטיין" שהבאתי מהחנות, העמדתי את הוונוס על הכיריים והדלקתי את האש.
תוך דקות, הקול המוכר – הבעבוע, השריקה העדינה והריח. אותו ריח עשיר ועמוק של קפה איטלקי אמיתי מילא את המטבח שוב, הפעם בלי ריח של פלסטיק נשרף, רק ארומה טהורה ומושלמת.
מזגתי את הקפה לספל, לגמתי בזהירות, וזה קרה. פתאום הייתי בטוסקנה. אמצע קיץ לוהט. חופשה בווילה קטנה ומפוארת על צלע גבעה ירוקה, מוקפת כרמים, מעוטרת בעצי ברוש, בקיץ האחרון לפני הקורונה, לפני המלחמות, לפני השבעה באוקטובר, כשהעולם עוד היה שמח. בריכת שחייה כחולה מנצנצת בשמש. אני יוצא מהמטבח עם מקינטה מוקה אקספרס 9 גדולה, מהבילה ומעלה אדים, ניחוח קפה מתפזר באוויר. אני מתיישב על כיסא בין כולם סביב שולחן ארוחת הבוקר. רוח קרירה מנשבת בין עצי הפרי. תחושה של שלווה אינסופית.
זה הקפה הכי טוב ששתיתי מזה חודשים, מלמלתי לעצמי, מאושר. אני יושב על האיילנד במטבח ביפו והים התיכון שניבט בחלון זורח בשמש של אחר הצהריים. הוונוס אלגאנס 6 שוב עובדת כמו חדשה.
המסע בעקבות הגומייה אמנם הסתיים, אבל משהו אחר התחיל: תזכורת, שלפעמים הדרך חשובה יותר מהיעד, והזיכרונות שבלב – הם חלק משמעותי מחיינו.
איטליה חזרה הביתה.
סוף.
