בכל בוקר, עוד לפני ששוק הכרמל מתעורר לגמרי, מגיעה סוניה עם ריח הים על הבגדים, מזמינה את הקפה המנומר הקבוע, ונזכרת בסיפור חדש מאיטליה • איתי שקד חוזר למדור הוותיק, על אנשי הקפה בשוק, בסיפור חדש על המתוקים המוגזמים של מילאנו, שאפשר ממש למות מהם
כל בוקר בשבע בדיוק אני פותח את התריסים של חנות הקפה הוותיקה שבלב שוק הכרמל. יש משהו מיוחד בשעה הזאת – העיר עדיין מתעוררת, האור רך, וריח הקפה הראשון שנטחן טרי ממלא את החלל. אני מצחצח את מכונת האספרסו, שוקל את מנות הקפה כדי שהמטחנה תהיה מאוזנת, מארגן את הכוסות, שם קלייה ראשונה במכונת הקלייה ומחכה. בשבע ועשרים היא תמיד מופיעה. אחרי צעידה לאורך החוף, עם לחיים סמוקות ושיער פרוע מרוח הים, סוניה נכנסת לחנות עם חיוך גדול.
"צ'או!" היא קוראת ומקרבת את הכיסא הגבוה לבר. היא מתיישבת ואני מכין לה את קפה הבוקר הקבוע שלה – הפוך עם אבקת קקאו על החלב המוקצף. לֵאוֹפָּרְדִיטוֹ, המנומר, אנחנו קוראים לו.
למרות ששנינו מדברים איטלקית שוטפת, סוניה היא איטלקייה אמיתית. היא עלתה לארץ ממילאנו בגיל 18 ישר לתל אביב, והיום עובדת בהייטקס. אני אחרי הצבא למדתי תקופה באיטליה וגרתי במילאנו, אך באזור אחר מאיפה שסוניה גדלה. בתור טיפוסים אורבניים עד העצם, שנינו אהבנו מאוד את בתי הקפה הצבעוניים בשכונות השונות, ובעיקר את המאפים המתוקים הידועים כל כך של העיר הצפונית.
"פינק קפה" שבשדרות וִיאָלֶה אָרְגוֹנֶה היה בית הקפה השכונתי שלי. הוא נראה כמו קפסולת זמן סטייליסטית, בוורוד ובכתום עם פוסטרים של פרסומות קמפרי ישנות וויטרינה של מאפים מתוקים, ובאחת השיחות עלינו על זה שגם סוניה ישבה שם.
"לא ממש ישבתי שם", היא לוגמת מהקפה עם הקקאו, "אנחנו האיטלקים לא מעבירים את הזמן בבתי הקפה. רק עוברים ושותים על הדרך, ומקסימום מנשנשים משהו מפנק. אבל עברתי שם לפחות פעם-פעמיים בשבוע. אתה ישבת שם עם חוברות הקומיקס במשך שעות, לא?"
"בדיוק". אני מניח על הבר מול סוניה כוס מים עם קרח.
"כל יום שני הייתי קונה בדוכן העיתונים חוברת חדשה של דיאבוליק, מזמין קפוצ'ינו ודולצ'ה מרמלדה ויושב לפחות שעתיים. ככה הייתי מתחיל את השבוע. לפעמים הייתי קונה דילן דוג ולפעמים גם ווג איטליה או את דה פייס הבריטי".
"אני יודעת. כל פעם שאני חוזרת מביקור משפחתי במילאנו אני מביאה לך דיאבוליק".
"כן. ותודה על זה. מכל מתוקי הדולצ'ה בפינק בר הכי אהבתי את סופגניית הבומבולוני. הייתי מוריד אותה עם אספרסו דוֹפּיוֹ, לאחר ישיבה ארוכה עם הקומיקס והמגזינים".
"בומבולוני מעולים מצאתי פעם במקום מטריף לצד הבניין הענקי של בית האופרה לה סקאלה, il Foyer. חבר המליץ עליו, והפתיע אותי שמעולם לא שמעתי על המקום. נכנסתי יום אחד כשהייתי בסביבה והתפאורה הייתה קלאסית ממש. הקפה מושלם, ויטרינה ענקית מזהב נוצץ של דולצ'ה בצד אחד ופניני בצד השני, וכשראיתי את הקורנטו דלה קרמה שלהם נפקחו לי כל החושים. הפגזת סוכר מכל הכיוונים. והיו להם שניים – אחד עם קרם וניל פטיסייר ואחד עם שוקולד. לא ידעתי מה להחליט. גם ככה דולצ'ה לצד הקפה זה חטא קדמון שקשה לי להתגבר עליו, אבל שניים? זה הרגיש לי טו מאץ'. ממש פקאטו די גולה".
"פקאטו די מה?"
"די גולה", סוניה מסיימת את הלאופרדטו וצוחקת, "חטא הגרון. אחד משבעת החטאים הקטלניים שלפי הנצרות אפשר למות מהם".
"כמו בסרט עם בראד פיט וגווינית פאלטרו?"
"יותר כמו בספרות של דאנטה. החטאים שבגללם הולכים לגיהינום: התנשאות, קמצנות, עודף תשוקה, קינאה, כעס… נו, כל היצרים".
"וואי וואי. ומה בחרת בסוף? את הקרם וניל או השוקולד?"
"אל תשאל. אכלתי את שניהם!", סוניה מכסה את פניה בשתי הידיים.
אני צוחק. "בהחלט עיר של חטאים המילאנו הזאת. קשה שלא לזייף מול כל כך הרבה מתוקים".
"וזה כלום לעומת מה שראיתי בפסטיצ'ריה Clivati שליד הפארק הגדול".
"מה, אורגיה של חטאים?"
"אורגזמה קוסמית של חטאים מתוקים מהקומדיה האלוהית של דאנטה!"
"וואי וואי. הכול ביחד?"
"בפיצוץ שמיימי של סוכר. וטבוע בקצפות פטיסייר". סוניה מורידה בשלוק אחרון את כוס המים.
"ישר לוורידים. נשמע כמו משימה לדיאבוליק".
"או לסרט בסינמטק. יש רטרוספקטיבה לפליני בסוף החודש. תבוא איתי?"
"בטח. נלך ללה דולצ'ה ויטה?"
"נלך להכל!"
"יאללה. סגור".
סוניה קמה מהכיסא ומתמתחת לשני הצדדים. "יאללה אני ממשיכה עם הצעידה לפני העבודה. נפגש בסינמטק בסופ"ש?"
"או כאן על הבר מחר בבוקר". אני מוריד את הכוסות לכיור.
"per certo”, סוניה יוצאת מהחנות ונעלמת באור הבוהק של הבוקר. השוק ממשיך בהמולתו לתוך היום החדש ואני מפלש את הבר שיבריק.
