היא הייתה מגיעה אחר הצהריים, מתיישבת מול מכונת האספרסו ומזמינה את הקפה הקבוע שלה • איתי שקד חוזר לתקופה שהחטופים עוד היו בעזה, כשהוא תלה את תמונות החטופים ברחבי השוק בתקווה שיחזרו, כשעוד לא ידענו שחלקם יירצחו בשבי בדם קר • ואיך דמותה של כרמל גת ז"ל חוזרת אליו מדי פעם, כמו החלום על ארץ ישראל הישנה והטובה
היא תמיד באה אחר הצהריים. שמלה פרחונית, שיער מתולתל אסוף, ואותו קפה בדיוק: הפוך קטן, בלי סוכר. היא נהגה להניח על הדלפק מטבעות ספורים, כאילו המחיר הוא עניין של טקס, וישבה על הכיסא הגבוה שבקצה הבר, זה שמול מכונת האספרסו.
"אתה לא זוכר אותי", אמרה לי פעם, וצחקה. "דווקא כן", אמרתי. מילאתי כוס גבוהה במים והנחתי מולה. "אני זוכר את הקפה שאת שותה. הפוך קטן. בלי סוכר". היא צחקה. "אני זוכר גם שהמלצתי לך על תערובת פולים, אבל אני לא זוכר איזו".
"אתה זוכר את המשקה המועדף עלי, אבל לא את תערובת הקפה שהמלצת לי. איך זה ככה?"
"עוברים כאן הרבה אנשים. לא תמיד אני זוכר הכול. למרות שאת בהחלט בחורה בלתי נשכחת".
כרמל צחקה. "אני לא הראשונה שאתה אומר לה את זה".
חייכתי במבוכה. "לא ממש. בכל מקרה, לא שמתי לך על השקית גם מדבקה עם שם התערובת?"
"אולי".
"ולא הצעתי לך לצלם את המדבקה במקום לטרוח לזכור?"
"יכול להיות. הנה, אתה רואה, גם אני לא זוכרת". היא צחקה. "זה אותו הדבר".
"אולי".
כרמל צחקה שוב, מכל הלב, מסתכלת לתוך עיניי באהבה רבה, ובהחלט שצחקתי איתה.
למרות שזכרתי את כרמל, הבחורה הגבוהה עם השמלה הפרחונית, הייתי בטוח שהשיחה הזאת היא הראשונה שבה ממש דיברנו. היו כמה שיחות בינינו, ובכל אחת כאילו נפגשנו מחדש. בדרך כלל אני עושה את משמרות הבוקר ולכן לא זוכר את הקבועים של אחר הצהריים. בשוק זה לא חריג. דרך החנות עוברים עשרות אנשים, ולמרות שאני בדרך כלל זוכר, הראש שלי כבר עובד על אוטומט: מי שהזמין, קיבל, והלך. והזיכרון, כמו כוס הקפה, נשטף ועבר לייבוש.
***
קובי דוידיאן הבמאי יושב אצלי על הבר מאז השנה הראשונה שהתחלתי לעבוד בחנות הקפה. הוא במאי קולנוע בלונדיני, חצי אמריקאי, ואחד האנשים הכי נחמדים שאני מכיר. תמיד היה מזמין אספרסו כפול וסודה, והיינו מדברים על החיים ועל קולנוע. ככה שנים. ואז, באחד הימים, הגיעה איתו עלמוורק, אשתו.
עלמוורק היא במאית גם כן, ונראית כמו שחקנית קולנוע קולית במיוחד. יש לה יופי אמיתי כזה, כמו זואי קרביץ – לוק צנוע, חיוך כובש. זוג הבמאים החלו לבוא מדי פעם ביחד, ואז במהלך השנים, התחתנו, ונולדו להם ילדים יפהפיים. מתישהו הם עברו למושב בהרי ירושלים, ונעלמו. הקורונה פרצה בערך באותו זמן. אחר כך קרה השביעי באוקטובר והמלחמות הבלתי נגמרות, ומרוב תופת וטינופת נדמה היה שהשמש שקעה על השוק ועל מדינת היהודים עד להודעה חדשה. אבל האמת היא, שכל יום היא זרחה מחדש, והחיים שטפו, והימים עברו, והלקוחות חזרו לקפה ושיחה, וכך גם קובי ועלמוורק. הם באים לבקר פעם בשנה בערך, כשהם בעיר. מזמינים אספרסו כפול וסודה, מתיישבים על הבר, והשיחות זורמות באופן טבעי.
הפעם הלפני אחרונה שראיתי אותם, הייתה לפני שחזרו כל החטופים.
על הקיר בסמטה מול חנות הקפה היו תלויים הפוסטרים של השבויים. ריטה ליפשיץ, ניצולה מניר עוז שיושבת אצלנו בקפה שנים רבות, הרבה לפני השבעה באוקטובר, הביאה לי את התמונות בערמה גדולה. תליתי אותן בכמה מקומות בשוק. עם הזמן קרה משהו שמעולם לא האמנתי שיקרה: חלק מהאנשים בתמונות נרצחו במקום לחזור. נרצחו. בדם קר. לקחתי טוש שחור וכתבתי על כל תמונה מילה אחת: נרצח. נרצחה. נרצחו.
כך עשיתי גם עם התמונה של כרמל גת. נרצחה.
קובי ועלמוורק ישבו מולי על הבר, ואני הצבעתי החוצה על הקיר עם התמונות. "המצב רק מחמיר. מעולם לא חשבתי שאכתוב על תמונות של חטופים, שבמקום לחזור, הם נרצחו".
"כן זה נורא", עלמוורק הניחה את כוס הקפה על התחתית.
"אנחנו חיים בסרט רע מאוד", המשכתי, נזהר מאד שהשיחה לא תהפוך לפוליטית. "אין מי ששומר עלינו, ויותר מכך – מפקירים את דמנו לחינם".
"זה נקרא בעבור בצע כסף", קובי אמר.
"אני יודע. האכזריות בלתי נסבלת. תראה את הבחורה הזאת. כל כך הרבה חיים משתקפים ממנה. נרצחה לחינם".
קובי הסתכל על התמונה, ואז עליי, ואז שוב על התמונה. "אתה צוחק", אמר.
"על מה?" שאלתי.
"אתה מכיר אותה".
"את מי?"
"את כרמל. כרמל גת. היא חברה שלנו. היא ישבה פה, אצלך, איתנו. הרבה פעמים". הוא עצר ואמר לאט, כאילו הוא מתרגם לי משפה אחרת: "היא ישבה כאן, בכיסא הזה". עלמוורק לא אמרה כלום. היא רק הניחה את היד על הדלפק, ליד הכוס, והביטה בי במבט עצוב.
הייתי בהלם. לא מהידיעה – ידעתי שהיא נרצחה, כתבתי על התמונה במו ידיי. הייתי בהלם מזה שהיא ישבה אצלי ואני לא זכרתי. כנראה מהטראומה של התופת והטינופת של השואה שטרפה את חיינו, נמחקו לי אזורים שלמים במוח.
***
הזיכרון שלי בנוי כמו אלבום תמונות, ואני מדפדף: פנים של אנשים, זכרונות, חוויות. מצאתי במיינד מלא דפים של תמונות, אבל לא את התמונה של הזיכרון עם כרמל גת. זה שיגע אותי. כל אותו ערב הסתובבתי כסהרורי, מחטט באלבומים שבראשי.
ואז, באמצע הלילה, היא עלתה. לא כזיכרון, כדימוי. כרמל יושבת מולי, בשמלה פרחונית, שיער אסוף וחיוך מעומק הלב. זה אחר צהריים של אביב. השמש שקעה מוקדם והטביעה את השוק ואת חנות הקפה בגוונים של סגול, ורוד וצהוב עייפים. אני רואה את כרמל והיא צוחקת. יושבת מולי ומחייכת.
אבל היא שקופה לגמרי. אני רואה דרכה. דרך מחשוף השמלה שלה, הפרחים על הבד, הצחוק, התלתלים מאחורי האוזניים, אני רואה דרכה את מכונת האספרסו ודרך החלון שמאחוריה, את השוק בשעת בין הערביים. היא רוח רפאים. לא כי היא מתה, אלא כי אני כבר לא זוכר מספיק חזק כדי למלא את דמותה.
מאז היא מבקרת אותי. לא כל יום, מדי פעם. אני שוטף כוסות, מנקה את החנות, והיא שם, על הכיסא שבקצה הבר, עם החיוך שלה.
"אתה לא זוכר אותי", היא אומרת.
"אני זוכר את הקפה".
"איך זה ככה?"
"הפוך קטן. בלי סוכר".
"זה אותו הדבר".
"אולי".
הפעם אני לא צוחק. עכשיו אני מבין שזה באמת היה אותו דבר.
אני חושב הרבה על איך החיים פה השתנו. איך תלינו פוסטרים. איך כתבתי בטוש, נרצחו. איך אחת שישבה אצלי על הבר נעשתה שקופה. אבל היא עדיין שם.
זה כמו החלום על ארץ ישראל הישנה והטובה: אף אחד כבר לא זוכר מתי חלמו אותו לאחרונה, הוא דהוי ושקוף וכמעט לא מחזיק מעמד, אך בכל זאת אנחנו רואים אותו. מתעקשים שיהיה.
היום אחר הצהריים, כשהשמש הסתווית שקעה מוקדם יותר, הכנתי הפוך קטן בלי סוכר והנחתי על הדלפק, מול הכיסא שבקצה הבר. הוא נשאר חם כמה דקות.
