רק במזל ריטה לא הייתה בקיבוץ ניר עוז בשבת בבוקר. מתל אביב היא ניהלה חמ"ל ותמכה מרחוק בוותיקי הקיבוץ: "השאירו אותנו לבד" • "כל לילה אני ישנה במקום אחר, נלחמת בשביל החטופים" • מעודדים ומתעודדים עם ריטה ליפשיץ מניר עוז
מה שמך?
"ריטה ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז, בעוטף. הגעתי לישראל משוודיה ב-82', כמתנדבת בזמן מלחמת לבנון, והתאהבתי בישראל. הגעתי מהים, בהפלגה מאיי יוון, וטיילתי בארץ במשך חמישה ימים, שהספיקו כדי שאיחשף לריבוי התרבויות המרתק – אנשים שונים, טבע מגוון, המורכבות של המקום. חזרתי ב-83' לחפש בעל ומצאתי את בעלי בניר עוז. התגרשנו אמנם ב-95', בתקופת רצח רבין, אבל אני עדיין מאוהבת בישראל. אני אוהבת בכל ליבי את ניר עוז. הטבע, השמש בשדות, קשה לי מאוד לחיות בלי, בימים אלה".
איזה קפה את שותה?
"תמיד אותו קפה – הפוך ספיישל, שתמיד אני חוזרת אליכם בשבילו, כי אתם מכינים אותו בדיוק איך שאני אוהבת – כוס קטנה, מנה מדויקת, פשוט מושלם".
איך תפסה אותך המלחמה?
"המלחמה תפסה אותי באזעקות של 6:30, שולחת הודעות ווטסאפ – 'להיכנס לחדר הממוגן!' כשאני בכלל בתל אביב עם הנכדה. את שבוע החג שלפני היא חגגה אצלי בניר עוז, וביום שישי ה-6.10 בשבע בערב יצאנו מהקיבוץ בחזרה לתל אביב. שמירה מלמעלה. בשבת בבוקר התחלתי ישר לעבוד. הייתי בצוות חמ"ל כוננות למרות שהייתי רחוקה, ונתתי הדרכות לוותיקים: מה לעשות ולא לעשות, איך להישמר, בדקתי שהם בסדר.
עם ברכה לוינסון ניתק הקשר מיד כי היא הראשונה שנרצחה, ב-6:50. כשלא תפסתי אותה הבנתי שמדובר באסון גדול – מחבלים חדרו לקיבוץ. במשך שמונה שעות מחבלי החמאס התפרעו בניר עוז – עשו מה שרצו, סיימו והלכו, ורק אז הגיע הצבא. השאירו אותנו לבד. אנחנו קילומטר וחצי מגבול עזה, היישוב הכי קרוב. בריצה קלה מגיעים אלינו בעשר דקות, אז בטח אם מגיעים על טנדרים של טויוטה ואופנועים. מזל שלא הייתי בקיבוץ. הייתי נלחמת עד טיפת נשמתי האחרונה, וזה לא היה נגמר טוב. למרות שאני בת 60, אני שוודית – הייתי מפתה את סינוואר לשחרר את כל השבויים כבר באותו יום.
בימים אלה חברי ניר עוז נמצאים במלון באילת ואני אחראית על כל הדברים הבסיסיים שהם צריכים, מביגוד ועד אבקות כביסה. באמת תודה לעם ישראל על הלב הגדול ועל כל התרומות ששפכו עלינו – לא חסר לנו כלום. אני ישנה בניר עוז פעם בשבוע, עוזרת ודואגת לכל מי שנשארו, אלה שמשקמים את הקיבוץ בימים אלה. למעלה מ-76 ימים אני ישנה כל לילה במקום אחר, כל שבת נוכחת בכיכר החטופים, נלחמת על החטופים ותומכת באלה שחזרו מהשבי. נסעתי מסביב לעולם להסברה, לשוודיה, לקונגרס האמריקאי, שיחות עם פוליטיקאים, הכול".
מתי חזרת לראשונה לשוּק לאחר השבת ההיא?
"חזרתי לשוק כמה ימים אחרי. הייתי עדיין בעיר, אבל הייתי עסוקה בחמ"ל של התפעול של הכול – בטלפון מהבוקר עד הערב, מדברת בתוכניות רדיו, שיחות עם עיתונאים מחו"ל, נאבקתי שיהיו מגורים לוותיקים בדיור מוגן, והיה ממש קשה להודיע בטלפון לאחותו של דני דארלינגטון, שלי, שגרה באוסטרליה, שהחמאס רצחו את אחיה באכזריות. גם כאן בתל אביב, כל העיר הייתה מתה. העם היה בהלם. באתי לשוק, אליכם, להגיד שלום, שאני בחיים, הייתם פתוחים וזה היה משמח.
מאז שבאתי ב-82' אין מקום יותר כיפי לקבל אנרגיות חיוביות כמו שוק הכרמל. לבוא לשתות את הקפה המדהים עם הסמול טוק על הקפה והעולם… הבאתי תמונות ופוסטרים של חטופים שתלינו על בסטות סגורות, צילמנו סטוריז להסברה, החיים ממשיכים. כל בוקר קמים ליום חדש. קשה לתכנן. אני מגיעה לשוק וזה עושה לי אור בנשמה; כמה דקות להירגע ולהתחבר, ואז להמשיך בטירוף של היום".
- "בלי ימין ושמאל ורעל – רק ביחד ננצח, כמו שהיינו בתחילת המלחמה": מעודדים ומתעודדים
- "חיבוק גדול לחיילים בשטח, צריך לתת להם כל מה שאפשר"
משהו נוסף?
"Bring them home now. There is no time".
תודה ריטה. שניפגש בשמחות.
