קפה בשחקים: איתי שקד יצא לטיול בכרתים, טיפס בכביש מפותל אל מישור קאת'ארו ופגש שם את קתרינה, שמארחת בטברנה שלה כבר יותר מחמישים שנה • לצד יוגורט כבשים עם דבש מקומי הוא קיבל קפה יווני מריר עם הרבה רובוסטה שהיה השיא של הטיול • "כל אחד מביא את מה שיש לו מרחבי האי, ושום דבר לא משתנה כאן עם השנים"
אני מניח שאני מבין דבר או שניים בקפה. אני יכול לדבר – ולכתוב – עליו שעות. על המקורות, על קלייה, על חומציות שמזכירה פירות יער, ועוד ועוד. אבל את חוויית הקפה הכי מושלמת שחוויתי עד כה שתיתי במקרה, בטיול שלא תכננו, על פסגה של הר בכרתים, בכוס קטנה עם דוגמה של דובי, שהוגשה בלי שום הסבר:
ביום השלישי לחופשה שלנו ביוון עזבנו את המלון המפנק על שפת הים במפרץ של עיירת החוף אגיוס ניקולאוס, בצפון-מזרח כרתים, ובהמלצה של חבר נסענו להרים. יצאנו לדרך בהרפתקה חדשה – נסיעה למישור קאת'ארו. לא היה לנו שמץ של מושג מה נראה ומה נעשה שם. אחרי נסיעה של רבע שעה לתוך האי, בין מטעים נרחבים של עצי זית וכרמים, עברנו דרך כפר קטן. הכביש התחיל לטפס, ותוך דקה הפך תלול יותר ויותר. מה זה תלול – פחד אלוהים. כביש צר, אין מעקה, עולים עוד ועוד, הנשימה נעתקת, ידיים חזק על ההגה, ואף אחד לא מדבר. אמרתי לבעלי שישים מוזיקה של צ'יל פסנתר ברקע, כדי להרגיע את הנסיעה החרדתית. והעלייה לא נגמרת. כשהתחלנו להתקרב לפסגה והים למטה נראה רחוק כמו במשקפת, התחלנו לראות עיזים! עיזים טיילו חופשי על הסלעים, הסתובבו, קפצו, נרדמו באמצע הכביש, הסתכלו עלינו בשלווה של מי שכבר ראו הרבה תיירים מפוצצים, וממש לא התרגשו.
ואז הגענו. בפסגה הייתה רחבה לא גדולה, שתי טברנות קטנות ושביל שמוביל למישור קאת'ארו עצמו. כשהגענו אליו ראינו שהוא מרחב עצום, שדה שמשתרע על ראש ההר, מוקף בפסגות הרים משוננות. הרוח נשבה קרה, האוויר דליל, העננים היו קרובים מספיק כדי להפריע, והשמש האירה חזק. טיילנו קצת בתוך הוואקום השחקי הזה אבל אז הרעב החליט בשבילנו וחזרנו לרחבה.
נכנסנו לטברנה של סטריאוס, הטברנה הגדולה יותר. בחוץ חנו ג'יפים של טיולי שטח ובפנים ישבה חבורה גדולה של תיירים סקנדינבים, שכנראה באו למסע של חוויות במישור. ישבנו בחוץ מול נוף הפסגות ואכלנו אוכל אמיתי של אנשי הרים – צלי עיזים וסלט יווני, אמיתי. בחיי, אם יש משהו שיהפוך אותי לטבעוני זה המחשבה על העז המסכנה שנשחטה בצורה אכזרית – ולא כשרה – רק כדי שאוכל לאכול את בשר האגן הסיבי שלה ברוטב עגבניות. לא יכולתי שלא לחשוב על עיזי החופש שראיתי בדרך, מדלגות במעלה ההר בין הסלעים.
ואז הגיע השיא של הטיול. קלוד AI אמר לנו שהטברנה הקטנה, לא רחוק מסטריאוס, היא הטברנה של קתרינה. היא נמצאת שם יותר מחמישים שנה ומגישה יוגורט יווני אותנטי עם דבש אמיתי ותה צמחים מעולה. יש גם קפה יווני. החלטנו לנסות.
הטברנה של קתרינה נראתה לי כמו חצר של בית במושב שהפכו על הצד והכול נשפך. שלטים מצוירים ביד, כיסאות ושולחנות עם מפות ישנות ותרנגולות מתרוצצות חופשי – הגענו ליוון האמיתית. קתרינה חיה כל השנים על פסגת ההר עם הבן הצעיר שלה, שמגדל כבשים ותפוחים בבוסתן שמאחור. היא התגלתה כאישה נחמדה שמדברת ג'יבריש בכמה שפות. שאלנו אם יש יוגורט בדבש ותה והיא ענתה שברור. התיישבנו בכניסה לטברנה, וקתרינה הגישה לנו תפוחים שנקטפו מהעץ ויוגורט כבשים עבה, שהכינה בעצמה מחלב כבשים טרי, ועליו היא יצקה דבש. הדבש מגיע מהכוורות של חברה שלה שחיה בצד השני של המישור. הכול היה טבעי, מקומי – ומלוכלך, בעלי הוסיף – אבל איכשהו זה היה מושלם. נכנסתי לטברנה המבולגנת וביקשתי מקוסטס הבן של קתרינה אם אפשר גם קפה יווני. הוא אמר שבטח, תכף הוא מוציא לנו החוצה, שנתפנק בינתיים על היוגורט.
וזה באמת היה פינוק גדול. היוגורט היה מושלם – סמיך כמו גבינת שמנת מוקרמת, אך קליל, חמצמץ וטהור, ומעולה עם המתיקות השמימית של הדבש. שלוק מהקפה המריר לסגור את החגיגה הזאת והייתי בשחקים. כאמור, אני יכול לדבר על קפה שעות. מה, איך, למה, כמה ואמה – אבל הפעם רציתי רק לשתוק. כוס קטנה, חום שנשאר בפה, מרירות של רובוסטה שבושלה לאט לרתיחה – תענוג של ממש. עבורי זה היה שיא הביקור, וכבר היה שווה את כל החופשה בכרתים.
קתרינה סיפרה שיש לה עוד שני בנים: אחד מגדל כבשים בכפר ליד חאניה, העיר הקטנה שבקצה המערבי של האי, והשני אופה לחם בהרקליון, העיר הגדולה שבמרכז כרתים. בכל פעם שהוא עולה להרים לבקר אותה במישור, הוא מביא לה קפה משובח מבית קלייה קטן באזור הנמל, צמוד לחוף. חשבתי שעם כל הכבוד לקלוד AI, כך עובדת כאן כלכלה שלמה, בלי לוחות אקסל ובלי מותגים: תפוחים, כבשים, דבש, לחם, קפה. כל אחד מביא את מה שיש לו מרחבי האי, ושום דבר לא משתנה כאן עם השנים.
- חיפשׂתי את הקפה היווני מספר 1 באתוּנה. לא מצאתי
- שבוע של קפה בסיאול: 7 בתי קפה וקלייה שכדאי להכיר בבירת דרום קוריאה
הירידה הייתה עוצרת נשימה לא פחות מהעלייה, רק שהפעם הסתכלנו החוצה. הנוף המושלם נפרש מתחתינו, והים חיכה בסוף הדרך, כחול ומנומנם. טעם הקפה המריר, שהכיל בתוכו גם חמיצות ודבש, נשאר שלם ומפנק בחלל הפה. לפנות ערב הגענו למלון. השקיעה בצד המזרחי של האי יפה לא פחות משקיעה מערבית עם שמש צוללת. הכול היה כחול וסגול וורוד זרחני, והמפרץ הענק נפרש מתחת למרפסת, בוהק עד לקצה האופק הפתוח.
