שבתאי והנשמות הטהורות | סיפורים מהחנות

אני פותח את חנות הקפה הוותיקה בשבע אפס אפס כל בוקר. מכיוון שעכשיו שיא החורף עדיין חשוך בחוץ, והשוק רק מתעורר. אני פותח את התריס, מדליק את האורות, מסדר את המקום, ולאחר קצת נקיונות מתחיל לשקול ולאזן את הקפה במכונת האספרסו.

ריח והטעם של הקפה הטחון מדויק הראשון, זה הדבר הכי טוב בעולם בשעה כל כך מוקדמת. אני מדליק את הספוטיפיי – הבוקר התחשק לי לפתוח עם הפלייליסט "אולדיז ישראליים" – והיום מתחיל לרוץ. קבועים של בוקר, לקוחות אקראיים, קליות של קפה אחת אחרי השנייה, אני לא שם לב, וחצי יום כבר עבר.

באחת עשרה וחצי, קבוע כמו שעון, אני רואה אותו: שבתאי של חולצות הכדורגל צועד לכיווננו מבין הדוכנים, אומר שלום לכל השכנים, בדרך לאספרסו הראשון. הבסטה של שבתאי צבעונית כמו קרנבל בברזיל – חולצות בכל הצבעים ובכל הדוגמאות של כל הקבוצות בעולם, והוא עצמו אופטימי וצוהל כמו במשחק כדורגל. ותמיד עם חיוך.

הוא נכנס לחנות הקפה ומניח את כוס האספרסו שלו מהזכוכית על הבר.

"בוקר טוב אדון שבתאי".

"מה קורה איש?", הוא מתיישב על כסא גבוה בבר החיצוני, צמוד לצנצנות של העוגיות.

"הכל סבבי". אני מסיים לסדר את הכוסות על מכונת האספרסו. "איך עובר הבוקר עד עכשיו?"

"מצוין. עובדים חזק. יאללה תן כאן קפה".

אני לוקח את הכוס, מחמם אותה במים ומוריד מנה ארוכה של אספרסו. שבתאי שותה את תערובת הבית שלנו, שמורכבת מ-100% ערביקה ממקומות שונים בעולם, כמו קוסטה ריקה שבמרכז אמריקה והאי סומטרה שבאינדונזיה, בקלייה בינונית מאוזנת, ותמיד הוא שותה בכוס מורתחת. ברמקול מתחיל לנגן השיר "אחכה לך" של הנשמות הטהורות. שבתאי מרים את הראש ומחייך חיוך מאוזן לאוזן.

"מה", אני שואל, "אתה זוכר אותם בזמן אמת?"

"מה זה זוכר… זה מחזיר אותי אחורה, לסוף שנות השבעים. אני בן 17 בערך, עובד בליטוש יהלומים באזור התעשייה באשדוד. יושב בחדר במפעל הקטן, אבק יהלומים בכל מקום, עם אוזניות ענק על הראש. שמעתי רשת ב' כל היום. אפילו שלחתי דירוג למצעדים, לועזי, עברי. באותו זמן שידרו רק את זה – נתן כהן והנשמות הטהורות, מכל כיוון. הייתי יושב ומלטש, מלטש ומפנטז, על הבחורות מהשכונה".

"מצחיק. איך בכלל הגעת לעבודה הזאת?"

"אז תקשיב", שבתאי לוגם מהקפה, "עליתי מגרוזיה בתחילת שנות השבעים, כשהייתי בן 12, ישר לחולות של אשדוד, לשכונה ו'. לא שמו אותנו קרוב למרינה, נגיד כמו בשכונה י"א, או על הים ממש, כמו את המרוקאים בקריות שליד חיפה. בשכונה ו' זה היה מדבר של חולות ורכבות של בתי שיכונים. אבל יא אללה, איזה נער הייתי. חתיך, דון ז'ואן. רק בנות היו לי בראש. וקולנוע. הייתי הולך לסרטים ארבע פעמים בשבוע. תמיד בשורה האחרונה".

אני צוחק. "זה בטח לא הסתדר למשפחה שלך".

"ממש לא! יום אחד אחי הגדול רוני תפס אותי באמצע היום בקולנוע במקום בבית הספר. אוף, כעס שכזה, התפוצץ עליי. אצלנו הגרוזינים אח גדול זה כמו אבא. מחליט עלינו הכול. רוני היה יהלומן מקצועי, ממש בעל הבית. בארוחת הערב הוא דפק על השולחן ואמר לי – די! מספיק עם השטויות! בנות! רדיו! לא ייצא ממך כלום! מחר אתה בא איתי למפעל היהלומים! לפחות תלמד מקצוע! כל כך כעסתי עליו אז".

"וליטשת יהלומים ושמעת את הנשמות הטהורות ברשת ב' עד שהתגייסת?"

"בדיוק. התגייסתי, שירתתי בסיני, חום, חול, שמירות, אבל היה טוב. ים צלול, דגים על הגריל, דקלים בשקיעה… עד שהשתחררתי. בשנת 82', בגיל 22 בדיוק, התחתנתי. אשתי הייתה בת 18. הכי יפה בשכונה. עשינו חתונה קטנה בבית, כל המשפחה הגיעו, משני הצדדים".

"82'? לא התחילה אז מלחמת שלום הגליל?"

"בדיוק", שבתאי הנמיך את הקול. "שבועיים אחרי החתונה קיבלתי צו מילואים. אשתי בכתה, אמא שלי בכתה, אבל מה יכולתי לעשות? נסעתי לצפון, ללבנון, אוגדה 252 של שריון, ונפצעתי בקרב באחד היערות. זה היה פיצוץ גדול. חטפתי חתך בפנים ורסיס ברגל. שכבתי חודשיים במרפאה במרג' עיון. האישה כבר הייתה בהריון, ובאה לבקר אותי כל שבוע".

"נשמע קשוח".

"כן, אבל אחר כך התאוששתי. אפילו המשכתי למילואים כטבח בצאלים כמה שנים. ככה הגעתי לסמי בורקס. חבר הכיר לי מישהו בסמי בורקס פתח תקווה. באותה תקופה פתחו וסגרו סמי בורקס בכל מקום בארץ. עבדתי שם כמה שנים, למדתי את המקצוע. בורקס, סמבוסק, כל זה. ואז ידידים אמרו לי בוא לשוק הכרמל, יש מלא עבודה. ומאז אני כאן".

"אחכה לך" בדיוק סיים להתנגן. שבתאי לוגם את הקפה לאט, מסתכל על השוק ההומה מאנשים. וואוו, איזה חיים, אני חושב.

"טוב, אני צריך לזוז", הוא מניח שטר של עשרים על הדלפק. "עוד חולצות מחכות".

"יאללה תבוא גם מחר". אני מחזיר לו עודף, מטבע של עשרה שקלים.

"איזה מחר. עוד שעתיים אני בא לאספרסו של צהריים". הוא לוגם מכוס המים שהכנתי לו.

"עוד שעתיים אני לא כאן".

"לא נורא. נמשיך את הסיפור מחר". הוא לוקח איתו את כוס האספרסו. "יאללה ביי".

אני שם בספוטיפיי את כל האלבום של הנשמות הטהורות. מסע בזמן. תענוג. אני רואה את שבתאי הולך בין הבסטות, מדבר עם ירדנה מהתיקים ועם ד"ר פוטטו, וחוזר לדוכן הצבעוני שלו.

יום נוסף עבר בשוק.