אהבה בינלאומית על הבר, עם מִיה

שעות הבוקר המאוחרות של רביעי שעבר היו רגועות בצורה יוצאת דופן, וזה היה נפלא. ניקיתי את החנות וניצלתי את ההזדמנות לעשות קליות יותר מורכבות, ללא הפרעה. ואז ראיתי את מִיה בשיער אסוף וגופייה שחורה. היפהפייה השוודית הקטנה התיישבה על הבר כשהיא נושאת תיק ספורטיבי גדול עם מדבקה של מגדל אייפל. עוד לפני שאמרה מילה, הכנתי לה את הקפה הרגיל שלה מזה שנים – קפוצ'ינו גדול עם אקסטרה חלב מוקצף וקינמון.

"איזו הפתעה מיה. לא ראיתי אותך הרבה זמן". הנחתי את הספל מולה.

היא התיישבה על הכיסא הגבוה, נשמה עמוק והביטה בי עם אותו מבט שאומר "יש לי סיפור".

"פריז?", שאלתי.

"כן. חצי שנה".

"נייס. איך היה?"

"נו", היא התחילה, ועיני השקד שלה התגלגלו, "פגשתי מישהו".

הפסקתי להבריק את הבר. "כבר נשמע מעניין".

"מרוקאי. לוהט בצורה מגוחכת: גדול, שרירי, גברי נורא ושחום, עם חיוך שממיס, אתה יודע". היא לגמה מהקפה. "נפגשנו בגלריה בלה מארה. עמדתי מול ציור של גוגן, והוא ניגש לאט, התקרב ואמר משהו על איך שהצבעים מזכירים לו את מרקש".

"Smooth operator”, אמרתי תוך כדי ששטפתי את כוסות האספרסו שבכיור.

"ממש. אבל זה בא טבעי. התחלנו לדבר על ציור, אמנות, והתברר שהוא מורה למוזיקה. המשיכה בינינו התפוצצה. ישבנו ב-La Caféothèque de Paris, שזה בית קפה ספיישלטי קטן וקולי בשכונה, הזמנו V60 של קולומביה הְווִילָה והשיחה פשוט זרמה. לפחות שעתיים אם לא יותר, דיברנו על ג'אז, על קולנוע, על טיולים לבד בעולם ועל פחד ממחויבות".

"רגע, שעתיים ולא שאלתם שאלות אישיות?"

"כן! הכימיה ביננו הייתה כל כך מטורפת שלא רצינו ששום דבר יפריע. לא 'מה אתה עושה בחיים?' או 'יש לך אחות?', שום דבר כזה. התחברנו רק על דברים שחשובים באמת. מבחינתי, זה היה סיפור של אהבה ממבט ראשון. הוא סיפר על איך המוזיקה מצילה אותו בימים קשים, ואני סיפרתי על איך עזבתי את שטוקהולם כי הרגשתי שהלב שלי קפא שם. זה היה…", היא חיפשה את המילים, "אמיתי".

"אבל?", סידרתי את הכוסות על מכונת האספרסו.

מיה שתקה לרגע. "אבל אז, כשהשמש שקעה בחלונות והזמנו עוד סיבוב, הוא שאל למה עזבתי את שוודיה. אמרתי לו שיש לי שורשים אחרים. הוא לחץ, ואמרתי שאמא שלי יהודייה. פתאום הוא השתנה. החיוך נעלם. ואז, בלי להתבלבל, אמר: 'את יודעת, את ממש מיוחדת, מיה, אבל זה שאת יהודייה… לא בא לי טוב'".

"איזה מעפן", אמרתי, ומזגתי לעצמי אספרסו כפול. "ממש דפוק. איך הגבת?"

"באותו רגע קמתי ועזבתי אותו שם. זה כאב. הרגשתי את התשוקה שלי הופכת לחול ומתפזרת במדבר השקיעה של רחובות פריז".

לגמתי מהקפה והרגשתי את המרירות. "את יודעת, גם לי היה משהו דומה עם האישה האחרונה שיצאתי איתה. לא בדיוק אותו דבר, אבל מבאס באותה מידה".

"ספר", היא נשענה קדימה.

"דנה. הכרנו בלימודים והיינו ביחד שלוש שנים. בהתחלה היה מושלם – יצירתית, מצחיקה, יפה. הייתי מאוהב. אבל אחרי שנתיים משהו השתבש. היא התחילה להטריף לי את השכל. אבל ביג טיים. היא שיגעה אותי כל כך טוב, ובכזאת הצלחה, שלא רק שלא ירד לי האסימון שזה מה שהיא עושה, ממש התחלתי להרגיש בלא מודע שלי – שמש עולה מעל אי טרופי בקאריביים – שהחיים שלי בפיצוץ. אשמה מטורפת, שחיי הם קצה קרחון של קונספירציה בינלאומית עצומת מימדים ומרחיקת לכת, שתכליתה זה לשים אותי מאחורי סורג ובריח, או, לכל הפחות, לכלוא אותי בבית משוגעים. חשבתי, מי עומד מאחורי זה? Who is the agent?"

"וואוו. גדול. באמת מטורף".

"ממש. התמוגגתי מכל רגע".

"אז איך זה נגמר?"

"בחופשה, על כוס קפה, בבר Ercoli שברומא. זה היה בית קפה דליקטסן כל כך יפה מהסרטים, שהטירוף של דנה כבר צרם לי ממש. איך שחזרנו לארץ גירשתי אותה מהדירה ודרכינו נפרדו לנצח נצחים. אחר כך נראה לי שכבר יצאתי מהארון".

מיה צחקה, ואז חייכה חיוך עצוב. "אז מה, לנצח נישאר לבד?"

"לא בהכרח. אני מיד מצאתי בן זוג, אבל בסיפור שלנו – 'אהבה בינלאומית' – אולי הפתרון הוא פשוט להישאר פה, על הבר, בעיר המופלאה שלנו, עם כוס טובה של קפה. לפחות כאן, בתל אביב, אנחנו בפינה האמיתית שלנו. לא צריכים שום דבר מאף אחד בעולם!"

"צריכים אולי להישאר בקשר?", מיה שאלה בחיוך מבויש.

"בדיוק. חברים מנפתולי החיים זה הקשר היחידי שעובד ללא תנאים!"

מיה צחקה צחוק אמיתי וגם אני. מזגתי לנו שתי כוסות מים. "לחיי הקפה בתל אביב".

"לחיי כל דבר בתל אביב".

מחוץ לחנות, השוק המשיך לצוף בשרב הצהריים ההזוי של נובמבר הצחיח. אבל פה, בפינה הקטנה שלנו, הכול במקום. יש מיזוג, המכונה מוציאה אספרסו מושלם, ארומת הקפה הקלוי טרי מרחפת באוויר, ומיה ואני משוחחים, כמו תמיד, על החיים ועל אהבה ועל כל מה שביניהם. כאן ועכשיו, על הבר, בלי שיפוטיות ובלי תנאים, רק שני חברים טובים שיודעים שלפעמים כוס קפה עם מישהו שמבין אותך שווה יותר מאלף דייטים עלובים וקשרים מטורפים.