שבוע אחרי השבת השחורה היא לא יצאה מהבית, אבל היא מאמינה שעכשיו צריך לנצח את הטרור: "לחזור לשגרה, להסתובב בעיר ולפגוש אנשים" • מעודדים ומתעודדים עם רקל מישל
מה שמך?
"רקל מישל (Raquel Michel). במקור אני מניו יורק, ההורים שלי עשו עליה לפני שלוש שנים ומאז אני חיה על הקו, קצת פה קצת שם. למעשה, עברית היא השפה הראשונה שלי, למרות שאני אמריקאית".
איזה קפה את שותה?
"אמריקנו, מיי פייבוריט. או טורקי איכותי עם הל".
איך תפסה אותך המלחמה?
"אני גרה בדיוק מעל השוק. שמענו את האזעקה הראשונה, ודודה שלי לא העירה אותי. כשקמתי הייתה עוד אזעקה. החדר שלי הוא הממ"ד. מהחלון הפתוח ראינו את היירוט, שניים. בגלל שאנחנו שומרים שבת, לא פתחנו את הטלוויזיה ולא קלטנו שמדובר במצב קשה. בכלל לא. לייק, ממש ממש לא. אזעקה וזהו – עצוב, אבל קורה מדי פעם.
מאוחר יותר באותו יום הלכנו לאירוע בבית הכנסת ואז כבר הבנו שהמצב נורא. בדרך ראינו שהעיר ריקה. הדלת של בית הכנסת הייתה נעולה, שזה חריג מאוד ביום חג, ועדיין לא הבנו מה קורה. בדרך חזרה עברנו בבית מלון ברחוב הירקון ושאלנו את אחד השומרים בכניסה – מה קרה? והוא כבר סיפר לנו הכול: הרחפנים מעזה, הטבח במסיבה, פלישת המחבלים, אבל הוא לא אמר שהיו חטופים ושזו מלחמה, אז עדיין לא ירד האסימון. בסביבות השעה 16:00 הגענו לבית מלון לבקר את המשפחה ואז הכול התחבר. כולם היו בהיסטריה, כל המלון היה בפאניקה. כל התיירים מהעולם וכל האמריקאים שבאו לארץ לחג, כולם התרוצצו בלובי בטלפונים וצעקות – איך נצא מהארץ? מה נעשה? מה קורה? כשפתחתי את הטלפון קיבלתי פיצוץ של טלפונים מחו"ל, כולם דאגו נורא! כשיצאה השבת פתחנו את הטלוויזיה ואז כבר הבנו הכול. קשה מאוד. בימים הראשונים נשארנו ספיצ'לס. ללא מילים. כולם מסביבי הרגשנו עצב כבד והתאבלנו, כמו בשבעה".
מתי החלטת בפעם הראשונה לבוא שוב לשוק אחרי השבת ההיא?
"בשבוע הראשון יצאנו מהבית רק לאמ:פם ולא הסתובבנו. הלכנו להתנדב ורק למשפחה שגרים קרוב. ההורים גרים ברעננה, אז שבוע לא ראיתי אותם, לא יצאתי מתל אביב. אחרי שבוע ירדתי לשוק אבל כמעט הכול היה סגור. ראיתי שאתם פתוחים וזה שימח את ליבי, אבל עדיין לא הסתובבתי בכיף שלי. עכשיו דברים קצת חזרו לשפיות".
משהו נוסף?
"כן. מה שאנחנו צריכים לעשות, זה כן להסתובב, כן לשוטט בעיר, לחזור לשגרה שלנו. להתנדב – עבור אחרים ועבור עצמנו. ללכת לשתות קפה – זה לנשמה – לטייל ברחובות, ללכת לים ולראות אנשים. להרגיש את האחדות שיש לנו, שיש בינינו, showing up for one another, להיות שם אחד עבור השני. עבור כולם. עבור כולנו. ברמה של – איזה עם. רואים איזה עם. אהבה!"
- "אני סומך על צה"ל. עכשיו גרוע מאוד, אבל זה שיהיה טוב זה ברור"
- "תפנו את כולם מהמסעדה ורוצו הביתה": הטבחית מורן טמיר על ההתמודדות עם המלחמה
תודה רקל. שניפגש בשמחות.
