טור אישי של איתי שקד על יום עצמאות לא רגיל, כשברקע כישלון הנהגתי מזעזע, קרע פנימי עמוק ואנטישמיות חוגגת • וראיון עם הרופא ד"ר דניאל כהן מצרפת, שהגיע שוב לישראל אחרי כמעט שנה וטוען שתחושת האחדות דווקא התגברה, אבל מחו"ל לא רואים את התמונה המלאה • "אתר הנובה הפך למרחב הנצחה עוצמתי, קורע לב ומעורר תקווה"
יום העצמאות הוא היום החגיגי ביותר בשנה. יום של ברכה שאני אוהב במיוחד. אני אפילו זוכר, שהרגע הראשון שהבנתי מה זה "חגיגה" קרה בגן יהודית בגיל ארבע, בבוקר שהתחיל רגיל לגמרי, ובמהרה הפך להתרחשות מסעירת חושים: מהמעגל שאחרי ארוחת הבוקר הוציאו אותנו לחצר לצלילי מוזיקת ריקודים חזקה, כל הילדים מכל הגילאים רקדו פתאום ביחד, שרו והשתוללו, מלא קישוטים מסביב ושרשראות נייר צבעוניות עם סמלים צבאיים התנפנפו לכל עבר. חילקו ממתקים ומיץ וחגגו בשמחה אדירה, ולא ידעתי איך להכיל את האירוע המרגש. הבנתי בפעם הראשונה שאני נמצא במצב קיומי חדש – להיות מאושר.
לאורך השנים חגיגות יום העצמאות היו הפּיק של השנה, השיא של החגיגות וסיכום כל השיאים, אבל בשנים האחרונות זה כבר לא ככה. בגלל המצב הלא רגיל שנוצר במציאות המורכבת שלנו, גם ביום החגיגי ביותר העכירות שולטת, וחייבים פעם בשנה לפחות, לדבר על מה שמרחיק אותנו מהטוב הגדול.
מכיוון שאנחנו אנשי קפה, ובאזור קו המשווה, משם מגיע הקפה, השמש תמיד זורחת – נישאר גם אנחנו במקום מואר וזורח – אבל לא נעמיד פנים שהכול מושלם. המחדלים שמתנהלים מעל ראשנו מנכיחים כישלון הנהגתי מזעזע כל כך, שמעבר לנזק הפנימי העמוק, הביזיון מהדהד גם בתפוצות העולם: מנפץ חלונות של בתי כנסת ומרסס צלבי קרס על קירות בתי ספר יהודיים ברחבי הגלובוס. לא ניתן להימנע מהמחשבה – מה חושבים על כך יהודי התפוצות בעצמם? איך ישראל והיהדות נתפסות בעיניהם כיום, והאם מבחינתם יש בכלל אפשרות לפתור את המצב? אני מאמין שכן, ולשם כך תפסתי לשיחה את חברנו הוותיק, ד"ר דניאל כהן, שכבר כיכב בעבר במדור "התייר המעודד", לשיחה נוספת על התקווה האמיתית שזורחת בלב היהודי, וכמובן, כמה מילים על קפה משובח. בואו נתחיל:
ד"ר דניאל כהן, בחזרה לכרמל
איך החיים באופן כללי?
"החיים כיום מלאים – מאתגרים לפעמים, אבל תמיד משמעותיים. להיות רופא רדיולוג מומחה זאת קריירה בינלאומית תובענית, אך כזו ששומרת עלי מחובר היטב לקרקע ואסיר תודה. אני מקבל תזכורת מתמדת לכמה שבריריים ויקרי ערך החיים שלנו, וזה באמת מעמיק את ההערכה שלי לרגעים של חיבור – במיוחד כאן בישראל, שבה לכל רחוב יש סיפור ומרגישים את ההיסטוריה".
מתי הגעת לישראל? איפה היית?
"הגעתי לבדי לארץ לפני כמה ימים, וזה היה מסע רגשי מאוד. ביליתי תקופה בתל אביב ובירושלים וספגתי את האנרגיה והרוח של הערים המיוחדות, והייתה לי גם הזדמנות לבקר באתר פסטיבל המוזיקה 'נובה', שהפך למרחב הנצחה יפה ועוצמתי. זה היה מאוד מרגש – קורע לב ומעורר תקווה בו-זמנית. ממש מרגישים שם את כובד האירוע והכאב הבלתי נתפס, אך גם את האהבה החזקה והאחדות שבאו בעקבותיו.
ואז הלכתי למצדה. שם, עם המדבר המשתרע ללא גבולות מסביב, חשבתי על חוסן – על המשמעות האמיתית בשמירה שלנו על זהות ועל כבוד, אפילו מול קושי בלתי אפשרי. הניגוד בין הנובה למצדה היה בולט, אבל המסר היה זהה: אנחנו שורדים, אנחנו זוכרים, ואנחנו קמים. תמיד".
איך לדעתך דברים השתנו מאז שהיית כאן בפעם האחרונה – לפני כמעט שנה, בקיץ האחרון?
"יש כבדות, אבל גם חוזק ושקט. אפשר להרגיש שאנשים נושאים הרבה. אבל יש תחושה חזקה של קהילה, של להיות בזה ביחד. עדיין יש צחוק, עדיין יש מוזיקה, עדיין יש חיים. זה מה שהשתנה, המצב בינינו רך יותר עכשיו. יותר מודעות. באופן מסוים, יותר אחדות".
איך נראה המצב בישראל מבחוץ?
"מבחוץ, לעיתים קרובות רואים כותרות בתקשורת וברשתות החברתיות שמפספסות את הסיפור האנושי. המורכבות, הכאב, האומץ היומיומי – קשה להבין את הסיפור של המקום באופן מלא, אלא אם כן אתה כאן. למרות האנטישמיות, יש הרבה אנשים בחו"ל שאכפת להם, אבל הם לא תמיד רואים את התמונה המלאה. לכן להיות כאן זה כל כך חשוב: לראות מקרוב, להקשיב, ולשאת איתך את הסיפורים הללו בתפוצות".
איך היה הקפה בביקור הזה?
"הקפה היה נהדר, כתמיד. הברזיל דטרה שלכם – לא פלא שזכתה בפרסים. אבל זה לא היה רק הקפה, זו הייתה האנרגיה של השוק, השיחה, והחמימות הישראלית המיוחדת שהפכו את החוויה לבלתי נשכחת".
וכמה מילות עידוד אחרונות?
"עלינו לחזק ולתמוך זה בזה, גם בארץ וגם בתפוצות. עלינו לתת לאהבה ולזיכרון להדריך אותנו, ולא לפחד. אנחנו באים מדורות ששרדו, שבנו, שקיוו. זו הירושה שלנו, והאחריות שלנו. כפי שסבתא שלי נהגה לומר, 'תהיו ברכה לעולם, גם כשזה קשה'. אני רואה את הרוח הזו בין האנשים בכל מקום כאן, בכל דבר. נקווה גם שהשלטון ישקף את האהבה הזו מתישהו, סוף סוף".
תודה רבה דניאל. שניפגש בשמחות.
