חודשיים אחרי השבת השחורה, אבי מספר על ירידה בעסקים: "המפונים אמרו שהם אוהבים את התמונות אבל אין להם בית לתלות אותן" • "אבל צריך להראות עסקים כרגיל, עם ישראל חי!" • מעודדים ומתעודדים עם אבי גבע משוק הכרמל
מה שמך?
"אבי גבע. תל אביבי מאז שנולדתי. אפילו, אני עדיין גר באותו הרחוב שגדלתי בו כל חיי, בשכונת נווה חן בכפר שלם. אני כאן בכרמל עם התמונות וההדפסים כבר יותר מעשר שנים, עשר פלוס".
איזה קפה אתה שותה?
"תמיד אספרסו ארוך עם נגיעה של חלב מוקרם בכוס לקחת".
איך תפסה אותך המלחמה?
"ישנו כל המשפחה ביחד בבית באווירה של חג. מוקדם בבוקר שמעתי אזעקה חלשה מאזור אחר והייתי משוכנע שזה רעש של אופנוע מתרחק. מיד נשמעה אזעקה חזקה גם אצלנו בשכונה, טירוף, וכשהמשיכו האזעקות, הבנו שמשהו לא רגיל קורה. לא ידענו מה לחשוב. אנחנו שומרים שבת; לא הייתה טלוויזיה דולקת, לא היו רדיו או ווטסאפ ולא היה לנו איך לדעת מה המצב. עלינו לדודה של אשתי שגרה איתנו בבניין, היא לא שומרת שבת, והיא אמרה לנו חד וחלק – זה אמיתי, זו מלחמה. פחדנו והחלטנו לא ללכת לבית הכנסת, לתפילה של שמחת תורה, להקפות והכול. אז גם גילינו שבן דוד של אשתי נמצא במסיבה ברעים ואין איך לחלץ אותו. אפילו המשטרה אמרו לו בטלפון – תסתדר לבד! פחד של החיים. השבת של החג עברה עלינו בתחושות שנעו בין שכינה לשואה.
בערב הלכתי להתפלל. הרחובות נראו כמו ביום כיפור – ריקים לחלוטין. הייתה תפילה, כן, אבל ביטלו את ההקפות השניות. האיצו בכולם לחזור הביתה, הבנו שזו מלחמה של ממש. כשחזרתי הביתה יצאתי למרפסת לקחת את הקורקינט כדי לקפוץ לקניות בסופר, אבל הרחובות למטה היו כל כך ריקים ושוממים, שהיה לי ברור שהכול סגור, ושהאסון הפעם גדול ממש".
מתי בפעם הראשונה חזרת לשוק לאחר השבת ההיא?
"אחרי שבוע עשיתי סיבוב לראות את השוק. ראיתי ש-90% סגורים והמשכתי הביתה. שבוע אחרי חזרתי – 70% סגור, ומי שפתח – חצי יום ובשעות שונות, וגם, רק החיוניים – אוכל וקפה. אחרי עוד שבוע – 50% פתחו, אז החלטתי שאבוא גם אני, לסרוגין: פחות ימים, יום כן יום לא, פחות שעות, אם לא מוכר הולך הביתה, ובלי סופ"ש. לא הייתה שמחה לאנשים לבוא ולקנות תמונות פופ, הדפסים, חולצות. אלה שהסתובבו בשוק היו מפונים מהדרום והצפון והם אמרו לי – אנחנו ממש אוהבים את הצבעים והקונספט אבל אין לנו כרגע בית לתלות בו את התמונות, ואנחנו אפילו לא יודעים אם אנחנו בכלל חוזרים, ולאן! עד היום, כחודשיים אחרי, אני מרגיש שעוד לא חזרנו ממש. שורדים. סגרתי בסטה אחת ועובדים פחות שעות. אבל אנחנו צריכים להיות פה, להראות שיש שגרה, שהעסקים פתוחים כרגיל, שעם ישראל חי!"
משהו נוסף?
"כן. אני מאמין שנצא מהמצב, אבל זה תלוי רק בדבר אחד – האחדות. אם עם ישראל יתאחד כמו בתחילת המלחמה, יתנדבו ויעזרו, בלי ימין ושמאל ורעל ועניינים – רק ביחד, רק ככה ננצח. גם את המלחמה וגם את האווירה הרעה ששררה כאן לפני המלחמה, מלחמת אחים, שהייתה מתפוצצת עלינו כך או אחרת. לפעמים בורא עולם נותן מכה רצינית כדי שהאדם יבין משהו לעומק. קיבלנו מכה אבל נקום ונעלה, וננצח את המלחמה!"
- "חיבוק גדול לחיילים בשטח, צריך לתת להם כל מה שאפשר"
- "יש תקווה, נחזור למה שהיה פה לפני המלחמה. הישראלים אחים שלי"
תודה אבי. שניפגש בשמחות.
