ביקור אקראי בשוק הנמל הוביל אותי לחנות קפה קטנה שלא הכרתי קודם – בר קפה קטן, כמה מדפים של אביזרים ובריסטה שנראית בול כמו הזמרת פינק. עם אמריקנו קאריבי חלמתי על מילאנו הקרירה, ומצאתי סוג של מתיקות. אבל גומייה? • פרק רביעי בסיפור של הסופר איתי שקד
לפרקים הקודמים: פרק 1, פרק 2, פרק 3
שבת בבוקר. התעוררתי מוקדם, מופתע. פתחתי את התריס והשמש בחלון זרחה חזק. אתמול בערב באולפן שישי הבטיחו בתחזית סופה, גשמים כבדים, סגירת חופים – אבל היום התחיל שמשי לגמרי, עם רוח ים מושלמת שמביאה את דצמבר ממרחקי האופק, ומפזרת את החום. יום שבת כזה לא מבזבזים בבית.
החלטתי לצאת למסע קטן. לבשתי גופייה לבנה ומעליה קפוצ'ון חם, ברמודה דגמ"ח עם מלא כיסים לארנק ולסלולרי, לטבק ולניירות הגלגול, הוצאתי מהמחסן של הבניין את האופניים הישנים ורכבתי מחוף העלייה אצלנו ביפו, לאורך הים, לכיוון צפון. עם רוח מלוחה בפנים ושמש חורפית על העורף המקועקע, חלפתי על פני נמל יפו, השכונות העתיקות, והמשכתי קדימה דרך הטיילת ההומה עד לחוף מציצים. למרות השעה המוקדמת של השבת המתוקה, שוק הנמל כבר התעורר. דוכני ירקות, חנויות קטנות, אנשים עם שקיות גדולות – כולם חגגו את השבת שְׁכוּרַת השמש שקיבלנו במקום סופה.
ואז, בקצה השוק, בין חנות תבלינים ריחנית לדוכן ירקות מבריקים, ראיתי חנות קטנה ומפונפנת שלא שמתי לב אליה מעולם. על השלט היה כתוב: "בית הקפה והכלים – כל מה שצריך למטבח". נכנסתי לבדוק. החנות הייתה עמוסה בסירים צבעוניים, כלי אפייה מבריקים, ובפינה קטנה – מדף עם אביזרי קפה.
זה די הדהים אותי. הרי הגומייה של הוונוס אלגאנס 6 שלי נשרפה, וכבר כמה שבועות שאני לא מצליח למצוא חדשה. האם זה סימן משמיים? האם אמצא סוף סוף את הגומייה המיוחלת? נכנסתי יותר פנימה, לפינה של אביזרי הקפה וראיתי בר קטן עם ברמנית בלונדינית בגופייה וקעקועים. היא מזגה חלב מוקצף לכוס קפה הפוך, הרימה אליי מבטה וחייכה, "בוקר טוב!". היא נראתה כמו הזמרת פינק והיה לה פירסינג איימי וויינהאוס בשפה. "קפה לשתות? פולי קפה? אביזרים?"
"כן. בדיוק. אני מחפש גומייה למקינטה ביאלטי ונוס אלגנס 6", עניתי וכולי תקווה.
"שנייה". ההיפסטרית פנתה למדף, חיפשה, ואז הסתובבה אליי בפנים מתנצלות. "אני מצטערת, בדיוק נגמר. אני זוכרת שאתמול היו פה שתיים, אבל בחור רוסי גבוה קנה את שתיהן בבת אחת. סוֹרי".
נאנחתי. כמובן.
"אבל תשמע", פינק אמרה בחיוך, "לפחות תשב רגע. אני אכין לך אמריקנו מקפה קאריבי שהגיע אלינו השבוע – תענוג. משהו סוף הדרך. אם תאהב, תוכל גם לקנות במשקל כמה שתרצה. מאתיים, שלוש מאות גרם… חוץ מזה סוף שבוע עכשיו, לא צריך לרוץ".
"סבבה", הנהנתי בהבנה.
התיישבתי על הספסל הצר ליד החלון שהשקיף לים שסער בשמש החורפית. פינק מילאה חצי כוס במים חמים, הורידה על זה אספרסו כפול, והביאה לי את הכוס הגדולה שחורה ורותחת עם קרמה סמיכה.
לגימה אחת – ופתאום הייתי במילאנו. לא בגלריה ויטוריו אמנואלה המפוארת או בקתדרלת הדואומו הענקית. מצאתי את עצמי ברחוב צדדי באזור פורטה גריבלדי, היכן שהסתובבנו תמיד אחרי הלימודים במכון לעיצוב. היה אפור וסגרירי אבל הרגשתי נעים ביותר. אני נכנס לפסטיצ'ריה שכונתית קטנה. הוויטרינה מלאה בדולצ'ה מתוקים מכל הסוגים. לקחתי שני בומבולוני מסוכרים ואני אוכל אותם על ספסל בגן ציבורי. הבומבולוני ממולאים בקרם אגוזים נוטלה, והעולם מושלם.
"טעים?", פינק שואלת.
"מדהים", עניתי וחזרתי למציאות.
שילמתי. "תודה פינק וויינהאוס", ויצאתי. רכבתי בחזרה ליפו. עם סיגריה מגולגלת בזווית הפה ושמש של צהריים על העור, האופניים טסו בכבישי השבת הריקים ללא הפרעה. עברתי דרך שוק הכרמל הריק. הדוכנים היו סגורים, התריסים מורדים ורק חתולים שוטטו בסמטאות השוממות. נזכרתי שבסוף החודש, שזה ממש תכף, משלוח חדש של אביזרי קפה כולל גומיות אמור להגיע אלינו לחנות הקפה הוותיקה. אולי יגיע סופו של החיפוש?
נכנסתי הביתה עייף אך מרוצה. על השיש עמדה הוונוס אלגאנס 6 שלי, יתומה, לצד הכיריים המלוכלכות, ומנושלת מכל זוהר קפאי אפשרי. נו טוב, נאנחתי, לראות אותה ככה, אין מנוס – החיפוש נמשך.
לפרק הבא: הקפה שהחזיר את איטליה הביתה, חלק 5: המתיקות שנמצאה
החנות "בית הקפה והכלים" איננה קיימת במציאות.
הכותב אינו מעשן ואין לו בכלל אופניים.
