כבר כמה שבועות שאני לא מוצא גומייה לביאלטי ונוס 6 שלי שכמעט נשרפה, והתסכול הולך וגובר. שיטוט מקרי בסטורי הוביל אותי למחסן אביזרי קפה בשוק לוינסקי, שמחזיק גומיות לכל המקינטות, שם קיבלתי אספרסו טרי מתערובת צפון איטלקית אותנטית – אבל מה עם הגומייה? • פרק שלישי בסיפור של איתי שקד
סגרתי את התריס של חנות הקפה הוותיקה שבלב שוק הכרמל בשש בערב בדיוק, עייף אך מרוצה. משמרת ארוכה, עשיתי יום שלם, הלך מצוין. השמש כבר התחילה לרדת מעל גגות תל אביב, וצבעי הזהב והוורוד המתאבך של השקיעה הסתווית הציפו את הרחובות באור רך. זמן מושלם לטיול.
פתחתי את האינסטגרם בזמן שצעדתי במורד אלנבי, בדרך לתחנת הרכבת הקלה. סטורי אחרי סטורי הסרטונים גלשו על המסך, עד שפתאום – פרסומת למחסן אביזרי קפה "טורינו טורבו" בשכונת פלורנטין מזרח. "פתוח עד מאוחר!" הכיתוב הבהב בצבעים עזים, "ובערב: בר קפה!"
עצרתי באמצע הרחוב. המקינטה ביאלטי ונוס אלגאנס 6 שלי שבבית זקוקה לגומייה חדשה כבר כמה שבועות. אולי זה סימן משמיים? החלטתי שבמקום לרדת לתחנה של הרכבת אמשיך לצעוד באור האחרון של השקיעה לכיוון רחוב העלייה ושוק לוינסקי ההומה, ממלכת פלורנטין מזרח. אורות הכרך נדלקו.
כשהגעתי לטורינו טורבו, עשרים דקות לפני הסגירה, צעיר חתיך עם שיער קצוץ וקעקועים כבר הוריד את הסורגים בחצי. "בטוח שאתה רוצה להיכנס עכשיו?", הוא שאל בחיוך עייף.
"אני צריך גומייה למקינטה ונוס 6. חשבתי שבערב יש בר קפה".
"כן. הערב במקרה אני צריך לסגור מוקדם, הבת שלי חולה ואני לוקח אותה לדוד של אשתי, הוא רופא ילדים. שמי אמיר. ברוך הבא לטורינו טורבו!". הוא הדליק את כל האורות. המחסן היה עמוס במדפים מלאים עד התקרה – מקינטות בכל הגדלים, מכונות אספרסו ביתיות, שקיות קילו של פולי קפה מסחריים בהמון צבעים, ספרי קפה, פילטרים, פינג'אנים והרבה מאוד גומיות. "יש לנו גומיות לכל המקינטות", הכריז אמיר בגאווה, ומשך אריזות אחת אחרי השנייה. "ביאלטי, גת, טופ מוקה, פזטי… מוקה אקספרס, סטיל אקספרס, פיוצ'ר אקספרס… הנה, ונוס אלגאנס 2, 4, ו… אוי, אני לא רואה ונוס 6. נראה לי שזה היחיד שחסר".
חשבתי שאני נגמר על המקום. עוד פעם אין?
"רגע", אמיר הרים אצבע, "באת עד לפה, בוא אני אעשה לך אספרסו זריז כפיצוי". הוא הוביל אותי לבר פצפון בפינת המחסן. "זה קפה שאני קולה בעצמי מתערובת שאני מכין לפי מתכון של חברים שלי מטורינו, צפון איטליה – בלי רובוסטה, קלייה פחות כהה. יש להם בית קלייה קטן בלב שכונת סאן סאלבריו". הוא הוריד מנה במטחנה והכין לי אספרסו טרי על המקום.
אמיר הניח את הכוס הקטנה על הבר כשהיא חמה, ועם קרמה מושלמת. לגמתי. אני הייתי קצת חמוץ מהאכזבה, אבל האספרסו היה מאוזן פרפקט. פתאום ישבתי על שפת תעלה בוונציה בשקיעה, נרות רועדים על השולחן, ריח של פסטה פירות ים מתערבב באוויר הערב הקריר עם ניחוח התעלות הדלוח, וקול שירת הגונדוליירים חולף ברקע לאחר ארוחה ארוכה ואיטית.
"נו, איך?", אמיר הפריע לפתע למסע.
"מעולה", חייכתי, "תודה".
בדרך הביתה, על הרכבת הקלה לכיוון יפו, המשכתי לחפש באינטרנט איפה אפשר למצוא את הגומייה הארורה. אין לי סבלנות לחכות עד שהגומיות יגיעו אלינו לחנות במשלוח הבא. גם אין לי כוחות להסתובב ולחפש כל הימים. אבל משהו באותו ערב, במחסן הקטן עם הקפה מצפון איטליה, היה שווה את המסע כולו. החיפוש נמשך.
המשך יבוא.
