לקראת פתיחת "אושר פרוע" בקפה אחד העם, דיקלה דנינו שוחחה עם האמן איתי שקד על הציורים שנולדו מתוך חיי העיר, על העבודה בבתי קפה ועל המעבר מציור לכתיבה: "הציורים הם שיר אהבה לעיר שלי. להביא את המוזיאון לבית קפה זה הדבר עצמו", הוא אומר • "נגן אקורדיון רוסי בדיזנגוף לימד אותי שאמנות היא חלון לעולמות אחרים"
לקראת התערוכה שתיפתח מחר (חמישי) בקפה אחד העם, בגלריה מולי שנמצאת בתוכו, נפגשתי עם איתי שקד, אמן וסופר תל אביבי, יוצר וכותב במגזין שותים, לשיחת קפה לקראת פתיחת התערוכה שלו, "אושר פרוע".
כשנכנסים לחלל התערוכה, הציורים ממש קופצים מהקירות בצבעוניות דומיננטית. ביקרתי בהרבה מוזיאונים בעולם, למדתי אמנות, ועבדתי גם במוזיאון תל אביב לאמנות, כך שאני רואה חשיבות רבה בהנגשה של אמנות טובה במרחבים אלטרנטיביים, כמו גלריה מולי, שמאפשרת לחבר בין הנאות היום-יום לנשגב של חיי היצירה. הגלריה עצמה נולדה מתוך קהילה חיה ותוססת של תושבי השכונה ואורחים אקראיים, שמבקרים בבית הקפה והיו זקוקים למרחב להיפגש ולבלות בו, חלל חיוני להביע את עצמם וליצור קשרים בין-אישיים ובין-עירוניים.
הרעיון של חיים עירוניים והצורך להתחבר מתכתב גם עם התערוכה וגם עם הפעילות האמנותית של איתי, שצייר את הציורים הללו לפני 15 שנה: "בתור אמן, הדיי ג'וב העיקרי שלי היה עבודה בבתי קפה. פגשתי אנשים ויצרתי הרבה קשרים שהובילו לחיים של אושר פרוע בעיר: ברים, שופינג, בילויים, ים, מסיבות פרועות וחיי לילה תוססים. קיץ, חוף ועיר. הציורים הם שיר אהבה לעיר שלי, שמייצרת התנגשויות והתפרצויות, חוויות קיצון של זרוּת וחוויית ריגוש של מפגש. שיגועים בעיר".
איתי מתאר בציורים המוצגים בתערוכה חוויה עירונית מרהיבה שכל מי שחיי בעיר הגדולה יכול להתחבר אליה, להזדהות איתה, וגם לפגוש את החוויה האישית שלו בתוך הדימויים. מי שחי בערים גדולות מחפש חוויות מיידיות, אך גם יציבות מסוימת, וזה נכון גם למי שמבקר בעיר ומגיע ממקום יותר רגוע, בטוח ושקט, ומחפש במרחב האורבני דווקא את התנועה: "העבודות הן מתקופה שציירתי בה הרבה. משהו השתחרר בתוכי, והתחלתי לצייר פרוע ומיידי, גישה שבאה לידי ביטוי בצורות ובצבעים שמתפרצים בשיגעון ובספונטניות על הדיקט. אולם, מלאכת הציור מייצגת גם התקדמות שלי כאמן ויוצר, וכדי להוציא אותה לפועל היא דרשה את ההיפך משיכרון חושים – היא דרשה יסודיות, תכנון, ארגון על לוח העץ, התמסרות, ועבודה סיזיפית של ציור יומיומי בסטודיו, כמו פקיד שעובד מבוקר עד ערב ומסור לעבודה שלו".
"אחרי שציירתי הרבה עבודות בסגנון של האושר הפרוע עברתי לכתיבה, ולאחר שנים של כתיבה, כשלמדתי בסדנה למחזאות בבית ליסין, הבנתי סוף סוף שיש פרינג' ויש רפרטואר. זה סגר לי מעגל עם העבודה האמנותית שעשיתי בציורים האלה. אמנם "אושר פרוע" מתאר חוויות קיצון של פרינג', אבל היכולת לשקוע שעות וימים במלאכה היסודית של הציור הובילה אותי להבנה שאני לא כזה, אני לא פרינג'. ולאחר תקופה מסוימת, הפסקתי להיות פרוע בעצמי. התערוכה היא ביטוי של מסע חניכה יצירתי, מאמן פרוע לאמן בוגר, שאחראי כלפי היצירה שלו".
גם הבחירה של איתי לצייר על דיקטים של עץ היא בחירה משמעותית ביכולת להנגיש ציור על חומר פשוט יחסית, שזמין ביום-יום, והיא גם לקיחת אחריות על היצירה שלו מבלי לבטל את הצורך בספונטניות: "בחרתי בציור על דיקטים כי הושפעתי מאד מרפי לביא ויהודית לוין, שלמדתי מהם הרבה. יהודית לוין הייתה מורה שלי במדרשה ואהבתי מאוד את השעות איתה, ומהעבודות של רפי לביא למדתי על הפואטיקה של דלות החומר – עבודה שהיא בעלת אופי נגיש, פשוט וראשוני, אבל עם עומק רב. הבנתי שכדי לעבוד מהר יש חשיבות לחומר עליו מציירים, והדיקט, למשל, סופג צבע מהר מאוד. זה איפשר לי לעבוד בצורה קפריזית, בקצב ובטמפרמנט האישי שלי".
בביקור בתערוכה ניתן להרגיש בהבדלים ברורים בין שני סוגי יצירות. יש את ציורי הדיקטים, עם צבעים עזים, קווים ברורים, ציור רב שכבתי, הרבה התרחשויות, תנועה, התפרצות אך גם החזקה ועץ חשוף, לעומת ציורי המים הקטנים שדורשים סגנון עבודה אחר – דיוק ואיסוף של כאוס ורגשות, שמתבטאים בציור של דמויות אנוש והסביבה הגרפית שלהם.
"הציורים האלו הם בעצם הכנה לציורי ענק", הוא מסביר, "זה 'ליבינג דה דרים' על מלא – לחיות חלום כל כך גדול, שלא ניתן לממש אותו. מה שנשאר זה להמשיך לחלום. לצייר זה לחלום. בדמיון שלי אני רואה את העבודות מצוירות בענק, בעצום. אבל אני לא בטוח שיש טעם לממש אותן ככה. הם מעין אבטיפוס אמנותי מופשט של הכלאה בין ציורי רחוב, גרפיטי ועולם חללי של משחקי מחשב. יש בהן הרבה תשוקה לא ממומשת שניתן להרגיש רק מבעד למסך".
איך זה בשבילך, פתאום אחרי הרבה שנים שבהם הציורים היו מאופסנים, לראות אותם תופסים מקום בתערוכה ולעבוד עם אוצרת מקצועית כמו שחר לבוביץ?
"זה שילוב אדיר. גלריית מולי יוצרת חיבור בין רגעים יומיומיים לאמנות גבוהה, ומשלבת צורך של אנשים להרגיש ולהתחבר לבין חוויה אסתטית. גם אני כבריסטה, בעבודה בבר או כקולה קפה, מחבר בין אמנות הכנת הקפה ליצירתיות, והתערוכה בהחלט משקפת את סיפורי העיר שאני חווה ואוסף. אני נהנה להציג בחללים אלטרנטיביים. להביא את המוזיאון לבית הקפה, זה הדבר עצמו. שחר ישר קלטה את האיכות הזו בעבודות כשהיא ראתה אותן".
החיבור בין היומיומי לנשגב הוא לא רק תיאור של ישיבה בבית קפה והתבוננות באמנות, אלא גם חוויית ילדות משמעותית של האמן שלימים רקמה בתוכו את הצורך להיות יוצר שניתן בקלות להתחבר לאמנות שלו: "כשהייתי ילד, תמיד עמד בפסאז' הוד שבדיזנגוף, היכן שהיה תיאטרון הקאמרי והיום שוכן תיאטרון בית ליסין, נגן רחוב רוסי שניגן באקורדיון. תמיד אחרי הצגות הילדים שלקחו אותי, או אחרי סרטים בקולנוע הוד, הייתי עובר לידו ומתרגש מהנגינה. זה היה כל כך מעורר השראה עבורי. הבנתי שאמנות היא חלון לעולמות אחרים. שהיא מעבר מהיום-יומי לעולמות של שכינה ויופי. זה נשמע לכאורה ברור, אבל לפעמים צריך לעבור דרך חלום או שניים כדי להבין את זה. חשבתי לעצמי אז – כשאהיה גדול, זה בדיוק מה שאעשה!"
- יצאתי למסע בין בתי הקלייה המקומיים: ביקור בתערוכת "קפה ישראלי"
- נשים בקפה: הישראליות שמובילות את התעשייה המקומית, ומעבר לה
אירוע פתיחת התערוכה ייערך ביום חמישי 1.10.26, ב-18:00-20:00, בגלריה מולי בקפה אחד העם (אחד העם 51, תל אביב)
