באמצע יום רגיל של אמצע שבוע, ירדנה נכנסה לחנות בטלטלה. על אספרסו ארוך בכוס של הפוך לקחת היא מספרת לבריסטה מה היא ראתה בבוקר שזיעזע אותה עד עמקי נשמתה • איתי שקד מביא סיפורים שקרו באמת, אולי, בחנות הקפה הקטנה בשוק הכרמל • ירדנה והיציאות, יציאה ראשונה
יציאה #1 – התבלבלו לי העיניים
זה היה בוקר די רגוע, אם לומר את האמת. הרמתי את התריס בשבע כרגיל והכנתי את החנות ליום עבודה שגרתי. לאחר ששקלתי את הקפה, ניקיתי את השולחנות, טיטאתי מסביב והתחלתי עם הקליות, ישבתי לכוס קפה של בוקר. היום התחיל לזרוח בנינוחות של אמצע השבוע בשוק. תנועת האנשים הייתה סבירה, קנו טוב במשקל, הרבה קבועים של קפה לשתות, שיחות מרנינות, הפלייליסט אייטיז ניגן שירים מעולים וחשתי בשלווה של שגרה מבורכת. לכן כשירדנה נכנסה לחנות, מפוצצת ועם פרצוף מעוות ממחשבות טורדניות, הרגשתי שמשהו קרה.
ירדנה היא אמא של אבי מהבסטה של הכלי בית. היא עוזרת לו בעסק וכמעט כל יום באה אלינו לכוס הקפה שלה. "הכל טוב, ירדנה? אני רואה שקרה משהו. להכין לך כרגיל?"
"כרגיל, כרגיל", היא מתיישבת על הבר, מתנשמת עמוק ואוספת את עצמה ממרחקים.
"את נראית מוטרדת".
"אני לא מוטרדת, אני מזועזעת".
"מזועזעת?", אני טוחן מנת קפה, מוריד קצת מים מהראש של מכונת האספרסו ומכין את המשקה.
"כן, המומה עד עמקי נשמתי".
"מה קרה?". המנה עוצרת והקפה של ירדנה מוכן – אספרסו ארוך בכוס הפוך לקחת.
"אל תשאל".
"אני שואל, וכוונתי טובה", אני מניח את הכוס על הבר, "שתפי אותי".
"שאלוהים ישמור על כולנו. הדייר שלי? מחמוד? זה שסיפרתי לך עליו?"
"כן, אני זוכר, איש החתולים המפוקפק?"
"זה. אל תשאל מה גיליתי".
"מה גילית?"
"הוא קוקסינל!"
אני נחנק. ירדנה לוגמת מהאספרסו ועיניה פקוחות באימה וטרור.
"קוקסינל?"
"שלא נדע. החתול שלו גנב לי תחתונים מסל הכביסה ונכנס לחדר כשמחמוד לא היה בדירה. אז עשיתי משהו שבחיים עוד לא קרה, ונכנסתי אחרי החיה הגנבת העלובה לחדר, וחשכו עיני".
"מה ראית?"
"ידעתי שיש לו טואלט פריזאי כזה והבנתי שהוא מאלה, אתה יודע, שהולכים אחורה, אבל על ערימת הבגדים המלוכלכים ראיתי בייבי דול מנומרת, גרביונים פייזלי ומגפי פלטפורמה, ופאה ענקית!"
- עוד סיפורים מהחנות:
– מקס והתותים: "מי רוצה לחטוף מכות בפנים בשביל תואר חסר תכלית?"
– גבי האתיופית מהקריביים – חלק א'
"מה את אומרת!"
"כן! שיעזור לי אלוהים, חשכו עיניי. חשבתי בהתחלה שזאת אישה זרה שהוא הביא הביתה וביתר לחתיכות. הזדעזעתי. לקח לי זמן לחזור לנשום. התבלבלו לי העיניים. חתיכות חתיכות ובלי דם! תאמין לי, היה לא נעים". ירדנה מתבוננת בי ממעמקי הזעזוע הנפשי ונותנת לי מטבע של עשרה שקלים.
"וואי", אני צוחק, "אישה זרה מבותרת לחלקים?", אני מקליד בקופה ומחזיר לירדנה עודף, "אבל אמרת שהוא מאלה שהולכים אחורה! אז איך אישה זרה?"
"זה הוא! הוא האישה הזרה! וחוץ מזה, אחורה, קדימה, הרוצח הזה מסתובב בכל הכיוונים! בחיי חשבתי להעיף אותו מהדירה. אבל הוא בחור טוב סך הכל, למרות הפיקפוקים. תאמין לי, עדיין חשוך לי בעיניים".
מזועזעת, ירדנה משאירה שקל בכוס הטיפים ויוצאת מהחנות.
מכונת הקלייה מצפצפת וזה סימן להוציא את הפולים לקירור. זוג צעיר נכנס ומתיישב לאחד השולחנות. הם יפים. לבחור כיפה בצבע תכלת והבחורה בשמלת חרדל בהירה ובהריון. היום ממשיך.
המשך יבוא.
