רק לפני שנתיים הוא הגיע מארתיריאה וכבר הפך לאלוף ישראל באיגרוף תאילנדי. עם פנס בעין אחרי תחרות, הוא מעמיד את דוכן המיצים שלו בשוק ומספר לאיתי על כפר מלא בתותים • איתי שקד מביא סיפורים שקרו באמת, אולי, בחנות הקפה הקטנה בשוק הכרמל • סיפורים מהחנות

אני זוכר בקרים בשוק עם מקס, כשפתחנו את הבסטות שלנו מוקדם מוקדם על הבוקר, אני את חנות הקפה הפינתית ומקס את דוכן המיצים שבו עבד, וצעקנו אחד לשני על איך בילינו את אתמול בלילה ועם איזה חלומות התעוררנו ליום החדש. אנחנו נפגשים כל בוקר על פינת השוק ורחוב השומר, מתחבקים חזק כמו תאומים סיאמים ופונים כל אחד לעיסוקיו.
השוק עדיין ריק מאדם, נקי ומבריק בשמש הבוהקת, ובריזה מהים נושבת ברחובות שעולים מהחוף. אני תמיד שם מוזיקה שמחה בסטריאו של הקפה ואנחנו מתחילים את היום.
"נו, אז יצאתם בסוף לבלות אתמול בלילה?", אני מוציא את הכיסאות והשולחנות של הקפה לרחבה.
"כן", מקס פותח את המנעולים של הדוכן הצבעוני. "ישבנו בפורט סעיד באלנבי. היו מנות חדשות ועציצי דקלים והיה עמוס ורועש. כל הערב שיחקנו דומינו וצחקנו הרבה". הוא הולך למחסן כדי להביא את ארגזי הפירות. אני פותח את מכונת האספרסו ומתחיל לעבוד על הסנדוויצ'ים.
אני אוהב את מקס. למרות שאני גייז והוא סטרייט, הוא קרוב אלי כמו אח קטן. הוא אריתראי צעיר וגאה, שרירי ונאה, ולמרות שהגיע כעובד זר לפני שנתיים בלבד, היום הוא אלוף ישראל באיגרוף תאילנדי. בישראל, להיות אלוף זה לא אומר כלום. אתה מקבל את התואר עם חגורת פלסטיק בטקס נוצץ, וזהו, הולך הביתה. שום תהילה. שום כסף. אני זוכר בקרים לאחר תחרויות, כשמקס הגיע לשוק צולע ועם סימנים כחולים על הרגליים, עם הכתף בתחבושת, פנס בעין ולפעמים גם חיוך שחושף שן שבורה, והייתי מזועזע. בבקרים כאלה של פורענות אני תמיד שואל את מקס איך הוא מרגיש ועד כמה כואב לו.
"איך, איך אתה עושה את זה לעצמך?", אנחנו דוחפים את העגלה עם ארגזי הפירות מהמחסן לדוכן. "ולמה? מי רוצה לחטוף מכות בגוף ובפנים בשביל תואר חסר תכלית?".
מקס מחייך ולא עונה. אנחנו פורקים את הארגזים ומוציאים את קופסאות הפירות החתוכים.
"ונשים מתאגרפות? זה בכלל נשגב מבינתי!". מקס צוחק. "איתי, החיים שלך תותים. אני בסדר גמור. קצת פצוע וכואב, אבל זכיתי במקום הראשון. תכין לי אחר כך קפה שחור חזק, נשב ביחד ואספר לך מה קרה באליפות".

אבל מקס אף פעם לא מספר לי מה קורה במהלך התחרויות או איך הוא קיבל את הפנס בעין. אחרי שהוא מסיים לפתוח את דוכן המיצים ובא לכוס קפה, אנחנו יושבים על הבר לדיבור צפוף ומשתפים אחד את השני בחלומות שחלמנו, בחוויות הבילויים והנשים והגברים ששכבנו איתם.
"נו, אז איך קיבלת את הסנוקרת?", אני מגיש לו את כוס הקפה השחור ומערבב היטב, שתיווצר הקרמה. "איך אלוף כמוך קיבל כזה פיצוץ לפרצוף?".
"לא, לא, עזוב", מקס צוחק. "כואב. נשאיר את זה מאחורינו. יש לי משהו יותר טוב לספר לך".
"יותר טוב מפנס בעין?"
"בטח. בלי תחרות. את החלום מיום ראשון שעבר".
"יאללה, שתף", אני מכוון אליו מצלמת קולנוע דמיונית ומתחיל לסובב את הידית.
החלום של מקס מלפני שבוע:
"אני באריתריאה והכל מלא בתותים. אני צועד בסמטאות הכפר שגדלתי בו והרחובות גדולים יותר וריקים. מוזיקה אפריקאית מתנגנת בסטריאו והבתים מלאים בתותים. תמיד אנחנו נוסעים באוטובוס שעות ארוכות לאזור גיאוגרפי אחר לגמרי באריתריאה כדי לאכול פירות, אורז ואפילו ירקות, אבל הפעם, בתי הכפר מלאים בתותים. ממש נשפכים מהחלונות. אני צועד בשביל הגדול שיורד אל החוף, נרגש ונפעם מהמחשבה שהבית שלי מלא בתותים. כשאני מגיע לקו המים אני רואה שגם קצף הים עשוי מתותים. תותים לבנים. אני מתחיל לאסוף אותם וחושב, כשאגיע בבוקר לשוק, אוכל לסחוט תותים בדוכן שלי, ולמכור לאנשים בשקל תשעים".
מתוך הספר "סרטים ביתיים"