מורה לאיינגאר יוגה, תל אביבית לסירוגין, נולדה בקיבוץ וגדלה בין דרום אפריקה לרמת השרון • זואי גורן מספרת לאיתי שקד על החיים המקבילים שלהם, על תל אביב בניינטיז, ולמה בגלל הסבתא הפולנייה שלה היא שותה קפה חלש • קצר על הבר, מהדורה ראשונה
מדור חדש אצלנו בסיפורי קפה – "קצר על הבר". בטור זה אראיין אורחים אקראיים וחברים, שעצרו לכוס קפה בחנות הקפה הוותיקה שבלב שוק הכרמל, והסכימו בכיף שלהם לשתף את כולנו.
את זואי אני מכיר כבר לא מעט שנים והיא מסוג החברים שגילינו, שככל ששיחות הסמול טוק שלנו מעמיקות, כך מתברר שחיינו חיים מקבילים: אהבנו את אותה מוסיקה בתור ילדים באייטיז, חגגנו באותן מסיבות על אותו אסיד בניינטיז הקרועות, ישבנו באותם בתי קפה וברים ברחבי העיר, ומאז מפנה המילניום, פנינו לדרך עצמאית של הגשמה יצירתית, שנמשכת עד היום. בואו נתחיל:
"שמי זואי גורן. אני מורה לאיינגאר יוגה כבר למעלה מ-20 שנה, ואמא לילדה מדהימה בת 7 שקוראים לה דילן. למדתי איינגאר יוגה באמסטרדם עם אחד המורים הטובים בעולם – קלה סורן, שנפטר לפני 10 שנים. בערך באותו זמן החלטתי לעזוב את העיר המתוקה בתחושה שאין לי יותר מה לחפש שם, ואחרי 13 שנה חזרתי לתל אביב. איינגאר יוגה שינתה את חיי".
מאיפה את במקור?
"נולדתי בקיבוץ נחל עוז שבעוטף, ובשנת 1980 משפחתי הועברה על ידי הקיבוץ לחוות כותנה בעיר קימברלי, שבאזור הכף הצפונית של דרום אפריקה. הגענו לבית ויקטוריאני עתיק, שורץ חרקים, מקקים וסוגי שרצים בכל צורות השיקוצים שרק אפשר להעלות על הדעת. לא היו מים זורמים, וכשהיו, הם היו מלוכלכים. החשמל בא והלך. נחשים צצו פה ושם. אבל היה כיף גדול, ממש בית קטן בערבה האפריקאית.
באיזשהו שלב עברנו ליוהנסבורג הסופר מודרנית ואחר כך לסוואזילנד, ואז ההורים שלי הרגישו שצריך לחזור לישראל. עשינו זאת, ישר לרמת השרון. מי שמכיר את המקום יודע שזה בדיוק ההפך מחיים חופשיים על קצה הר בדרום אפריקה. ההסתגלות מחדש הייתה אתגר".
כמה זמן את בעיר?
"התחלתי את החוויה שלי בתל אביב בגיל 16, בתיכון. הסתובבנו הרבה ברחובות, בברים, בהצגות ובסרטים, ואני גרה כאן לסירוגין מתחילת שנות ה-90. גרתי בחלקים שונים של העיר, כמו ביהודה הלוי או ברחוב ז'בוטינסקי שבצפון הישן, וזה אחד מהבתים הרבים שלי בעולם. אבל לטייל סביב הגלובוס נעשה קשה יותר ויותר עם השנים והילדים, ואולי כך גם המצב בעולם כולו – הופך קשה יותר ויותר".
משקה אהוב?
"העדפות הקפה שלי מגוונות. בדרך כלל המשקה מתאים לסיטואציה, אבל תמיד בכוס זכוכית עם הכפית בפנים. נגיד, בבית אני שותה אמריקנו שאני מכינה במקינטה, ובעבודה אני אוהבת להוסיף לו חלב. בקיץ אני שותה בעיקר קפה קר עם קרח. ותמיד עם סוכר!"
תערובת אהובה במשקל?
"אני בדרך כלל לוקחת את סנטו דומינגו הקאריבי, שהוא חזק ומתקתק וטעים ממש, ולפעמים קולומביה או תערובת איינשטיין".
ולסיום, מהו זיכרון הקפה הראשון שלך?
"אה, וואו, זה סיפור מחמם לב שיוצא לי לספר מדי פעם. סבתא שלי הנהדרת דבורה עלתה לארץ מפולין בתור ילדה ב 1924, ישר לרמת השרון. למעשה, המשפחה שלה היו מ-11 המשפחות שייסדו את היישוב. אני זוכרת אותה מרתיחה חלב על הכיריים במטבח בדירה שלה ברחוב סוקולוב, ואז שופכת עם כל הקרם והאדים לכוס ענקית, ממש פיינט, מוסיפה הרבה סוכר, מערבבת, ואז בוזקת מעל קמצוץ של גרגירי נסקפה טייסטרז צ'ויס, שנתנו לכוס גוון מיוחד. אהבתי מאוד את כל הטקס ולכן אני מניחה עד היום אני שותה את הקפה שלי חלש. ממש כמו סבתא שלי הפולנייה".
תודה רבה זואי!
