מעודדים ומתעודדים: "יש תקווה, נחזור למה שהיה פה לפני המלחמה. הישראלים אחים שלי"

מה שמך?
"מנגס פקרה (Menges Pakara) אבל כולם מכירים אותי כמקס. במקור אני מאריתריאה, מעיירה קטנה בצפון המדינה, דמבה אסמרה (Dembe Asmara), אבל אני כאן בארץ כבר שמונה שנים. יש לי אזרחות ישראלית ואפילו תואר – אלוף ישראל באיגרוף תאילנדי!"

איזה קפה אתה שותה?
"כל בוקר קבוע, אספרסו ארוך, בכוס לקחת. בדרך כלל אחד מספיק לי לכל היום".

איך תפסה אותך המלחמה?
"כשהמלחמה פרצה הייתי באתיופיה, באדיס אבבה, ביקרתי את אשתי. חבר מאירופה שלח לי בוואטסאפ תמונות של האסון – ולא האמנתי: 'מה, שלחת לי תמונות מסוריה?'. לא נתפס לי בראש שזה קורה בישראל, בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה. נכנסתי לאתרי חדשות ישראליים והבנתי שבאמת התחילה מלחמה, שאנשים נרצחו, נחטפו, המסיבה ברעים – איום ונורא, ועדיין היה לי קשה להאמין. לא האמנתי. חשבתי על הטיסה שלי. הייתי אמור לחזור כמה ימים אחרי ה-7.10 ולא היה לי ספק – אני חוזר! ולא רק שאני חוזר, אם צריך להילחם, אני אלחם! החיים שלי פה. אני עובד, מתפרנס, חברים, הכול. מה שהמדינה תרצה ממני, אעשה. הכול!"

מתי בפעם הראשונה חזרת לשוק לאחר השבת ההיא?
"אני גר ממש מעל השוק. כשחזרתי לארץ הכול היה רגוע. שקט מאוד. מרכז תל אביב הרגיש כמו עיר רפאים. דיברתי עם חברים ומשפחה שחיים איתי, החבר'ה שאני עובד איתם בשוק, שותפים שלי, שאלתי – מה אני יכול לעשות? לאן ללכת כדי להתגייס? איך אני יכול לתמוך במדינה? אמרו לי – כרגע יש מספיק בצבא. לא צריך. הלכתי להתנדב, לעזור לחיילים, חילקתי עם חברים אריתראים אוכל, אספנו ותרמנו בגדים – הכול, מה שאפשר. לקח שלושה שבועות עד שחזרנו לעבוד בשוק. כשפתחנו את הדוכן לפני כן, לא הייתה עבודה. עכשיו ברוך השם הכול בסדר".

משהו נוסף?
"כן. אני מאמין שיש תקווה. האנשים טובים. אני מאמין שיהיה בסדר, שנחזור בדיוק למה שהיה כאן לפני כן. אני אוהב את מדינת ישראל. האנשים – אחים שלי. פה מצאתי את החיים שלי אחרי אפריקה. הגעתי בגיל 19. פה זה עולם אחר, טוב יותר".

תודה מקס. שניפגש בשמחות.