בין כוסות האספרסו האחרונות של היום, חלום אחד מוזר מתערבב עם זיכרון ישן וכואב, שאולי מסמן תקווה לשנה חדשה טובה יותר • איתי שקד, הקולה משוק הכרמל, מספר על לילה שבו חתולי רחוב נלחמו כמו סמוראים מצוירים
ערב סתווי ירד על שוק הכרמל. השמיים בוהקים באור שמש חיוור, עננים מוארים מלמטה, ואני עדיין מאחורי הבר, מנגב את מכונת האספרסו בתנועות מכניות. עוד יום נגמר. עוד יום של קפה וקליות וקולות של סוחרים, שעשיתי בו משמרת כפולה, שנגמרת בדיוק בזמן. ואז נכנס בני מהכרמלית.
"אתה נראה עייף", הוא אמר והתיישב על כיסא הבר הגבוה.
"אני בסדר", הכנתי לנו שני אספרסו ארוכים, "אבל חלמתי חלום מוזר הלילה. מהבוקר לא הפסקתי לחשוב עליו".
"חלום? ספר".
התיישבתי לצד הקצב מהכרמלית. "חלום מרגש בשני חלקים. עפתי בשמיים. כמו במיינקראפט או ציפור באנימציה, ריחפתי גבוה מעל ג'ונגל ענק ולמטה נפרשו מטעי קפה עד האופק. הרחק בקצה לאורך קו הרקיע, ראיתי את הים הקאריבי מנצנץ בכחול".
"וואו", בני צחק, "אתה חולם על קפה גם בלילה".
"זה רק החלק הראשון. השמש זרחה מעל הים כמו כדור אש ענק, כתום וזהוב. הרגשתי חופשי לגמרי. אבל פתאום, בלי שום התראה, צנחתי. נפילה חופשית".
"לאן נפלת?"
"ישר לרחוב שינקין, לכיכר מגן דוד, בפתח השוק. בום! התרסקתי על המדרכה והפכתי לחתול מצויר". לקחתי לגימה מהאספרסו. "הקירות היו גבוהים ואפלים ומכוסים בגרפיטי, וראיתי משהו מוזר. קבוצת חתולי רחוב נלחמה בקרב סמוראים עקוב מדם. כמו במשחק סטריט פייטר, רק שבחתולים, חתול אפור גדול נגד חתול כתום קטן, עם בנדנות והכל. הם חרחרו ונשכו, והצרחות שלהם קרעו את הרחוב".
"מטורף. נשמע אכזרי".
"הכול קרה באנימציה, עם מוזיקה מצחיקה, אז לא היה כל כך נורא". לגמתי שוב מהאספרסו.
"ומה זה הזכיר לך? על מה החלום מבוסס?".
מדהים אותי איך בני תמיד שואל את השאלות הנכונות.
"כנראה על הריב שהיה לי עם שי מפלורנטין לפני חמש שנים. אתה זוכר מה קרה, לפני הקורונה, כשהכול התפוצץ?"
"זוכר. אבל חמש שנים, בן אדם, מה קשור? מה פתאום זה עלה?"
"בדיוק. אמרנו אז דברים קשים נורא, ממש נכנסנו אחד בשני הכי מעליב, כמעט הלכנו מכות, והוא התפטר על המקום. נתקעתי בלי עזרה בחנות ונקרעתי כמה שבועות, עד שהכול הסתדר. אני ושי לא דיברנו ארבע שנים. בדיוק לפני שנה הוא שלח לי ברכה לשנה החדשה. אתמול חשבתי לשלוח לו בעצמי".
"אה. עכשיו הכול מובן". בני סיים את האספרסו בשלוק.
"אבל החלום לא נגמר שם", אני קם ומתחיל לנקות את הבר מהסוכר שבני שפך, "פתאום, במקום שהחתולים יסיימו את הקרב במזרקה של דם חתולים בפיקסלים, קרה משהו קסום".
"מה קרה?"
"הם התחילו להשתנות. מהגב שלהם החלו לצמוח כנפיים דקות, הפרווה הפכה לנוזל מבעבע בצבעים זרחניים ומתוכו הם הפכו לפרפרים ועפו לשמיים. ברגע הזה הבנתי משהו".
בני בהה בי המום. חיכה שאמשיך.
"הבנתי שהכול בא לידי פתרון. הכעס, הרוע, הכאב והגעגועים – הכול יכול להשתנות. הכול יכול להפוך לדבר יפה. הפרפרים התפוגגו תוך כדי שהתעוררתי, ונתנו לי תחושה עמוקה של שלווה".
בני התנדנד על הכיסא. "ככה זה בחיים. מתבגרים".
"אני מניח", סיימתי גם אני את האספרסו.
"ממרחק השנים, הכול מרגיש כמו חוויות שחווינו. הטוב, הרע, הקל והקשה, הכול מרגיש כמו חוויות לא ברורות שעברנו דרכן, אבל מכולן למדנו משהו. ככה עוברות השנים".
"ככה עוברים החיים". הסתכלתי על בני מהכרמלית, אח שלי מהשנים האחרונות בשוק, והרגשתי משהו משתחרר. "אתה יודע מה? אני אתקשר לשי מחר".
"כל הכבוד", הוא חייך.
הרמנו את כוסות האספרסו הריקות כמו כוסות יין.
"לחיי השנה הבאה עלינו לטובה", בני הקיש את הכוס שלו בשלי והרים אותה למעלה, "לחיי החגים שבאים וכל מה שיהפוך לטוב".
"לחיי כל מה שהרגיש מריר וגמור, ויהפוך לטוב ולטוב ביותר, בשנה הקרובה!", אמרתי, וטעם הקפה המריר התערבב עם טעם של תקווה חדשה. הקשתי את הכוס בזו של בני.
"אמן".
