בעקבות הקפה הכי טוב בדרום אמריקה – חלק ב': המסע הביתה

לפרק הקודם: במרצדס עם עוזי – בעקבות הקפה הטוב ביותר בדרום אמריקה

בבוקר אחרי, אבי יהושע הגיע לחנות הוותיקה שלנו לכוס הקפה המורתחת הקבועה שלו. "אתה חייב להמשיך את הסיפור על המרצדס", אמרתי תוך כדי שאני מכין לו את המשקה.

"אה, זה. איפה היינו?"

"במטע הקפה של קרלוס בריסרלדה. דפקו לכם את המרצדס בלי ששמתם לב. תתחיל מהרגע הזה. מה קרה?"

"מה קרה? העיניים שלי יצאו מהחורים! כשהגענו למקום בו החנינו את המרצדס לפני כמה שעות, היא לא הייתה שם! הלב שלי נפל לתחתונים!"

"מה אתה אומר".

"אח שלי, זה באמת! תראה איך העור שלי סומר כשאני נזכר ברגע הזה! מהשוֹק, הרגשתי בסכנת חיים. 'יוסי', לחשתי לבובליל שעמד לצידי, 'המרצדס… היא נעלמה!'. יוסי גם קפא במקום. שקיות הקפה הטרי שקנה מקרלוס כמעט נפלו לו מהידיים. 'על מה אתה מדבר?' הוא שאל, לא האמין לי, 'בטח התבלבלת במקום!'.

'לא!'

'כן!'

'לא! תראה בעצמך – המקום ריק והמרצדס השחורה והנוצצת – לא פה!'

חטפנו שוק בהפוכה לתוך הלילה. הבנו ששכחנו לנעול אותה. איזה סתומים. בנוסף, בקצה המטע ראיתי חבורה של קולומביאנים חשודים למראה, ששלחו לעברנו מבטים עוינים. 'אבי, תקשיב לי טוב', יוסי לחש לי בלחץ, 'אני חושב שזה הקרטל. שמעתי סיפורים על זה. בוא נסתלק מכאן מהר. העוזים שלנו אצלם זה יכול להיגמר… לא משהו'.

'בוא נטוס מכאן' אמרתי, והתחלנו לצעוד במהירות לכיוון השביל שמוביל מחוץ למטע. ידעתי שמדיין, העיר הקרובה, נמצאת במרחק של לפחות שעתיים-שלוש בהליכה, הליכה מהירה, שלא נאמר, טיסה רגלית. אבל לא הייתה לנו ברירה. 'איך נגיע לשם לפני שמחשיך?', בובליל שאל והביט בשעון הרולקס בדאגה. ואני חשבתי, רק בשביל השעון הזה המוצ'אצ'וס היו יכולים להעלים אותנו. אז מרצדס? מה לעזאזל חשבנו? 'אולי נצליח לתפוס טרמפ', אמרתי לו. ניסיתי להישמע אופטימי למרות הפחד שכמעט שיתק אותי".

"וואי, מצב פסיכי לגמרי". שקלתי את תערובת הבית, ואת הסומטרה שבמטחנה הקטנה, לוודא שהאספרסו הבוקר ייצא מדויק. אנשים נוספים החלו לפתוח את הבסטות והחנויות בשוּק, כמו יוסי מהתכשיטים וד"ר פוטטו.

"לאחר כעשרים דקות של הליכה מהירה בג'ונגל, הגענו לכביש משובש ומיד שמענו רעש של רכב מתקרב. משאית מאובקת עצרה לידנו, ונהג מקומי עם פנים מחורצות ועיניים טובות הציע לנו טרמפ לעיר, תמורת כמה שטרות. עלינו מאחור בלי לחשוב פעמיים. הדרך למדיין הייתה מפותלת ומאובקת. ישבנו בארגז המשאית, בין עזים מסריחות וחזירים מלוכלכים, אחזנו בדפנות הקבינה והחלפנו מבטים טרודים.

'מה נעשה עכשיו?', יוסי שאל, מודאג בטירוף, 'כל הדרכונים, הכסף, הכול היה באוטו'.

אני הייתי יותר רגוע. 'יש לי קצת כסף בנעל. נגיע למדיין, נמצא את השגרירות ונסתדר', אמרתי".

אבי יהושע סיים בשלוק אחרון את ההפוך בלי הקצף. הוא הניח את הכוס הריקה על הבר.

"וואו, אח שלי, סיפור קיצוני צרחות. מה נסגר איתכם בסוף?", אני מגיש לו כוס מים עם כמה קוביות קרח, "הגעתם בכלל למדיין?"

"כן. כן. הגענו לעיר המוארת שבלב הג'ונגל עם רדת החשיכה. דבר ראשון חיפשנו את השגרירות הישראלית. תוך כדי צעידה ברחוב הראשי שמענו מתוך בית קפה קטן קולות מוכרים מדברים עברית. זה הפתיע ושימח אותנו מאוד. זוג ישראלים שהכרנו במסיבת הפול מון בקוסטה ריקה, רון ומיכל, היו באמצע שיחה סוערת כשנכנסנו לקפה בהקלה מטורפת. כמעט בכינו. רון ומיכל שמחו מאוד לראות אותנו. התחבקנו שעה.

'אתם לא תאמינו מה קרה לנו', יוסי אמר להם, הלום מהמצב לגמרי.

'בטח גנבו לכם את האוטו במטע הקפה של קרלוס בריסרלדה', רון צחק ומזג עוד שוט של טקילה, 'קרה לנו אותו דבר לפני שבוע'.

'לא נכון!', התפרקתי על הכורסה לכמה חלקים. הייתי בשוק, בהלם, מזועזע לגמרי וקרוע.

'כן!', מיכל אמרה, 'אתם לא הראשונים שזה קורה להם'. מסתבר שבית הקפה הזה הפך למקום מפגש לא רשמי לתיירים ישראלים שנפלו קורבן לאותה תרמית. רון ומיכל כבר היו בקשר עם השגרירות ועם חברת הביטוח. 'אל תדאגו, מחר תקבלו דרכונים זמניים. תישארו איתנו הלילה', מיכל הרגיעה אותנו".

"שאלוהים ישמור. עוד טוויסט בעלילה". אני מנקה את הבר וממלא סוכרים בקערות שעל השולחנות. כדי להירגע, אני מכין לעצמי קורטדו שיבולת. אבי סיים בשלוק אחד את המים עם הקרח.

"כן אחי. בעודנו יושבים על כוס קפה משובח, קפה קולומביאני אמיתי ומשובח, בובליל ואני הבנו שלמרות הבלגן, נפלנו טוב. לפעמים דווקא ברגעי משבר מתגלה החברות האמיתית, אפילו עם אנשים שהכרת בגלגול קרמתי אחר לגמרי. יומיים אחר כך כבר רקדנו בפול מון הידוע של מדיין עם רון ומיכל וכל החבר'ה הישראלים. אפילו חזרתי לארץ עם הקפה מהמטע של קרלוס המלוכלך".

"חתיכת סיפור".

"כן אחי. זה אמיתי. יאללה אני חוזר למגרש החניה. נתראה בצהריים".

"יום טוב".

סוף.