קפה מלחמה בממ"ק בפלורנטין

במלחמה הזאת, לימים הראשונים, שכרתי חדר עם ממ"ד בפלורנטין. ממ"ק, ליתר דיוק. מרחב מוגן קומתי. לא שכרתי בית, לא דירה, אלא חדר בבית דירות גדול, שיש בו מרחב מוגן בכל קומה. אצלי בבניין ביפו אין מקלט. יש לנו חצר מוריקה, חניה גדולה, מרכז מסחרי עם בית קפה, מכולת ומספרה שאני מעצב בה את הזקן, אבל בגלל שהבניין ישן, אין ממ"ד ואין מקלט.

כבר בערב הראשון כשהגעתי בשקיעה לפלורנטין הנטושה, הבחנתי בעיצוב הרעשני של הבניין ובניחוחות הבושם המוגזמים במסדרונות. הבנתי שזה מלון בוטיק חדיש, אבל לא הבנתי מה זה אומר. הבנתי זאת היטב כבר באזעקה הראשונה: אנשים חדשים.

כל אזעקה נכנסו אנשים חדשים לממ"ק. כל פעם אנשים חדשים וזרים, לא יודע מאיזה חדר ומאיזו קומה, צובאים על החלל הקטן כאילו מדובר במסיבת פורים השנתית של עופר ניסים. זוגות גייז עם מזוודות, נערות טיקטוק רעשניות, אישה במעיל מנומר עם כלב בתיק, בחור עם משקפי שמש על הראש בשתיים בלילה. מי הם? מאיפה באו? לא משנה. הבנתי שבפלורנטין, שהייה בממ"ק זה אומר מסיבת רחוב קלסטרופובית.

ואז הייתה האזעקה של יום שני. אחרון אחרון נכנס לממ"ק גבר מבוגר, מסתורי, גבוה, קירח עם עיניים כחולות, לבד. הוא נראה שונה לחלוטין מהחבר'ה הצבעוניים שהרעישו. הוא החזיק ביד כוס קפה מהבילה שכנראה הכין בדיוק ברגע האזעקה, והארומה החזקה של הקפה הפתיעה אותי מאוד – זה לא היה קפה שחור טורקי עלית, אלא קפה פרימיום בקלייה טרייה וכהה, ולדעתי אפילו תערובת של ערביקות איכותיות – אתיופיה או סנטו דומינגו – ללא רובוסטה. זה היה מפתיע ממש.

הגבר המבוגר התיישב בפינה עם כוס הקפה ונראה עצוב. הוא לבש מעיל יוניקלו שחור ונעל נעלי עור שפעם היו יקרות. מבטו היה רציני, וניכר שבזמן אחר ובעולם אחר עיניו אמרו – "אני שולט כאן". עכשיו אמרו בעיקר "תעזבו אותי בשקט עם הקפה שלי".

היה משהו בתנוחה, בדרך שבה ישב בפינה וסקר את הצעירים הצוהלים בשתיקה, כאילו מדרג את ההמולה בציניות יבשה, שגרם לי לחשוב שאולי הוא טייס. טייס קרב ותיקֿ, שריחף בשמיים. עמדתי לצידו שלוש דקות מלאות, כשהסירנה ממטח הטילים הנוסף עדיין עולה ויורדת בחוץ, ובניתי לו בראשי קריירה שלמה: טייסת 69. מלחמת לבנון. מלחמת לבנון השנייה. שם מבצעי. קוד. סיפורים שמשתפים עם זרים באירועים חגיגיים רק אחרי כוס הוויסקי השנייה.

ואז הסתכלתי שוב. ביד השנייה הוא אחז בטלפון. המסך פתוח. אפליקציית היכרויות. ועוד אפליקציה. ועוד אחת. האצבע גוללת בתנועה שגרתית, כמעט אוטומטית, ימינה, שמאלה, תמונות של נשים רווקות, מחייכות. ומשהו בהרגשה השתנה לי פתאום. זו לא הגאווה של מי שהיה בשמיים, זה משהו אחר לגמרי.

"אנס האפליקציות".

כן. זו כותרת כתבת הטלוויזיה שעלתה לי פתאום בזיכרון, שם, בממ"ק העליז של שני בערב בפלורנטין, עם אזעקות בלתי נגמרות וארומה של קפה חזק. קפאתי במקום. לפני עשור בערך, הסיפור על גבר שניצל נשים דרך אפליקציות היכרויות. חיזר אחריהן במשך חודשים, בשיטתיות, עם סיפורים ועם סבלנות. אחת אחרי השנייה. כתבה מצמררת והראו בה רק תמונה אחת שלו – צעיר, קירח עם עיניים כחולות, וחיוך שלא מסגיר את המפלצת הנוראית. חשבתי, מה הוא עושה כאן בממ"ק, שנים אחרי, בודד ועצוב עם כוס של קפה מעולה? האם זה הוא בכלל? האם זה הוא או בעצם, ובאמת – טייס?

• אספרסיוניזם: מה שותים היום אנשי האמנות בתל אביב?
• קפה תחת אש: 2 המלצות לקולד ברו מאתיופיה ואיך להכין קפה במקלט

הסתכלתי על הגבר שישב לידי. אותן כתפיים. אותן עיניים כחולות. אותה קרחת. אותה תנוחה של מישהו שחי בתוך סיפור על עצמו – רק עשר שנים אחרי. בסיפור הזה כבר אין קהל. אין נשים מנוצלות. הוא נמצא בממ"ק הקטן, לבד בין זרים, בוהה בטלפון שמציע לו שוב ושוב פרופילים של נשים שלא יודעות.

הסירנה נפסקה. באפליקציה של פיקוד העורף צפצף שהאירוע נגמר. אנשים התחילו לצאת, מדברים, מתנצלים על הצפיפות, כבר עוברים הלאה. הגבר המסתורי יצא אחרון. לאט. בלי להיפרד מאף אחד, כי לא היה לו ממי.

לא אמרתי כלום. מה כבר הייתי אומר. ולמי? אני גם לא בטוח. אני לא בטוח בכלום, חוץ מזה שבמלחמה הזאת אני ממשיך לשכור את החדר עם הממ"ק, וכל אזעקה חושב שאולי הפעם הוא יחזור. ועדיין לא יודע למה זה מפריע לי, שהוא לא.