בין אספרסו דלוח אחד לאחר שהכין והגיש לכל המי ומי של התקופה בקפה תם המיתולוגי, הסטודנט התל אביבי רקם בעיני רוחו "חזון גלובלי, ג'ונגלי והוליוודי, של תרבות קפה אנושית, הדוניסטית ומתוקה" • קראו את הפרק הראשון בספרו החדש של איתי שקד, 'סיפורי העיר':
תרבות הקפה תמיד הייתה העיסוק האהוב עליי לצד כל הדברים. מצחיק לומר 'לצד הדברים', מכיוון שזאת הייתה העבודה המרכזית בחיי, מאז שעזבתי את הצבא והתחלתי להתגלגל ברחובות תל אביב בכיף הפרוע שלי. כיום אני מנהל חנות קפה בלב העיר, קולה, מוכר ומכין אספרסו ייחודי וחליטות, אך הקילומטרז' שלי מאחורי הבר ארוך כאורך הגלות ורווי ברגעים קסומים.
גורלי כבריסטה עירוני נחרץ עם העבודה המסודרת הראשונה שמצאתי אחרי שהשתחררתי מהצבא בגיל 21: ברמן קפה בקפה תם הידוע. בפעם הראשונה בחיי הגעתי לעבודה בכל בוקר, ובסוף כל חודש קיבלתי תלוש משכורת ששילם את שכר הדירה והמחיה. משלח יד שאירגן את חיי הבוגרים ויצר עבורי סדר יום וזמן פנוי לצייר מבלי להיות תלוי בהצלחה כלכלית.
לעולם לא אשכח את השנתיים שהעברתי בקפה תם המיתולוגי ששכן במעמקי העיר, קרוב לחוף. תקופה זוהרת של ריגושים ופיצוצים, רגעים נוצצים שהפכו אותי מנצר למשפחה של רופאים עם נטייה חזקה לאמנות, לאמן ייחודי ופורח.
אני זוכר חגיגות עם החבר'ה בקפה ומסיבות לתוך הלילה במקומות נחשבים. במועדון השחיתות המיתולוגי עשינו מסיבה ענקית לפתיחת הקיץ. כולם הגיעו. טיפוסי העיר הצבעוניים והסלבז הגיעו במכוניות נוצצות, והפכו את המסיבה האקזוטית לאירוע מהסרטים. האייטמים במדורי הרכילות זעקו "שוב קפה תם מפגיזים בפצצות גרוב שמרעידות את השכונה!!!", הכותרות צרחו, "הקפה הקטן עם הצוות הלוהט שמעיף את העיר לשחקים!". שוטטנו מבושמים ומפוצצים ברחובות עד לזריחה. אני זוכר בקרים של אושר צרוף ברחוב גורדון השמשי, גלריות לבנות, דקלים גבוהים, תיירים בחולצות הוואי צבעוניות ובריזה שהגיעה מהים.
המקום היה ברנז'איסטי. עיתונאי מקומונים, שדרני חדשות ועורכי טלוויזיה, חבורות של מפיקי סרטים ושחקני קולנוע ידועים, שחקניות תיאטרון ומוזיקאים, וציירים תל אביביים הארד קור כמו רפי לביא ויוסל ברגנר, כולם ישבו בקפה תם הזרוק ופיזרו אווירה של חשיבות עצמית בלתי מתפשרת.
יום אחד הדלת נפתחה בבום ובכניסה עמד איש זקן, שמן מאוד, עטוף בבדים לבנים של רועה צאן מהרי ירושלים, עם חזה שעיר, שדי גבר מזעזעים, זקן מלבין, פנים מחורצות, ועיניים מלאות זעם, שיוצאות מהחורים. "אני פה!" צרח, "אתם לא רואים שאני פה? מי גם פה??? בהמות! אתם לא רואים אותי שאני פה???!!!". המלצריות הקוּליות הושיבו אותו בחיבוקים ונשיקות לשולחן שבפינה והוא הזמין קפה שחור בכוס ענקית עם הרבה הל. אחר כך התברר לי שזה מנשה קדישמן.
איש התקשורת הצעיר יאיר לפיד ישב עם חבריו במרפסת, הסופרת אלונה קימחי ריכלה עם חברותיה, ומרסייה וקמייה הישראלים – רמי הויברגר ודב נבון, הצחיקו את עצמם. מוזיקאים אקראיים ג'ימג'מו אל תוך האבדון, בלילות של צחוק ואהבה. בזמן אמת לא הבנתי שמדובר בשמנה והסלתה של מדינת ישראל. כל חיי התרבות שהכרתי התנקזו לבית המרזח המודרני ונחגגו במרפסת הקטנה עם קפה danesi האיטלקי, שהכנו מאחורי הבר, מבלי לדעת איך. האספרסו היה מי כביסה, החלב שרוף והקצף בועות סבון, ובכל זאת אמרו לי 'אחלה'. לא הייתה מודעות להכנת המשקה, וגם לא היה אכפת. עם הזמן ובהכשרות מקצועיות שונות, למדתי לא לשרוף את הקפה ולהקציף יותר טוב.
דווקא בעומק החוויה העירונית המקומית נפקחה בי ההבנה לגבי הממד העולמי האקזוטי של הקפה. בעקבות שיחות מרתקות עם סוכנים ומשווקים וקריאה מעמיקה בספרים על אודות גידול הצמח, התחלתי לרקום בעיני רוחי חזון גלובלי, ג'ונגלי והוליוודי, של תרבות קפה אנושית, הדוניסטית ומתוקה. מזימרת קוטפים עליזה במטעים של הרי קולומביה המוריקים דרך שאון ערי נמל צבעוניות בברזיל ובקוסטה ריקה ועד לגינות ביסטרו אלגנטיות במעמקי העיר; משקיעות מרהיבות בחופים טרופיים שבקצה העולם עד לדירות יוקרה מפוארות בניו יורק, רומא ופריז, ממד קסום זה הורכב מרגעים זוהרים של אנשים טובים ויפים, שלגמו קפה משובח ונהנו מהחיים האמיתיים.
העבודה על הבר התאימה לי בול. אדון לעצמי, שיחות מרימות עם זרים, קפה וקולָה בלי הגבלה, מיכל קצפת ועוגות שמרים כל היום, הייתי מאושר. גם אחרי שעזבתי את קפה תם המשכתי לעבוד בקפה. מאחורי הבר הכרתי שכונות, אנשים והווי חברתי, שהצליחו להוציא אותי ממעמקי העולם הפנימי ששקעתי בו כצייר וכסטודנט, כך שלאורך השנים נהניתי גם מחופש אמנותי מלא וגם מהחיים עצמם. החיים בתל אביב.
סיפורי העיר – ספרו השלישי של איתי שקד – הוא אוסף של סיפורים קצרים, לעיתים מבוססים על חוויות אוטוביוגרפיות, אודות צעירים נמרצים המפלסים את דרכם האינסופית בחיפוש אחר זהות והגדרה עצמית בנפתולי הכרך החופשי של העיר תל אביב. הסופר הוא אמן, דור חמישי בתל אביב, נצר למשפחתו של מנחם מנדל קרול – שהיה רב וצייר ממייסדי שכונת מרכז בעלי מלאכה שבלב העיר – משפחת אומנים, אשר נודעה בכינויה 'צבעי העיר'. מורשתה ההיסטורית הונצחה בספר 'צַבָּעֵי העיר' (הוצאת עקד, 1989) על-ידי נכדתו של מנחם מנדל, מלכה קרול-אלכסנדרוביץ'. קראו את 'סיפורי העיר' עכשיו באתר עִברית.
