בשבת השחורה רון חגג בברלין עם חברים, שקיצרו את החופשה וחזרו לארץ אחרי ההלם הראשוני ואחרי שנתקלו בהפגנות פרו-פלסטיניות אלימות • "יש לנו כל כך הרבה על מה להילחם, אבל אך ורק ביחד" • מעודדים ומתעודדים עם הזמר והשחקן רון ברנזון
מה שמך?
"רון ברנזון. במקור אני מצפת, גר בתל אביב כבר ארבע שנים. תמיד היה לי ברור שאני צריך לעזוב את צפת ולהגיע למרכז כדי להתחיל לחקור את חיי היצירה שלי. איך שהגעתי לעיר הכול התחיל להתגלגל – כתיבה, משחק, תיאטרון, שירה, הכול".
איזה קפה אתה שותה?
"פלאט ווייט. לא הכרתי לפני כן וזרמתי עם ההמלצה, והיה מעולה! סביר להניח שיהפוך למשקה הקבוע".
איך תפסה אותך המלחמה?
"וואו, הייתי בכלל בברלין, בחופשה שתוכננה שבועות מראש עם חברים טובים. בדיוק חזרנו ממסיבה בברגהיין, ב-6:30 בבוקר. פתאום חברים מסמסים שיש אזעקות ושהם בממ"ד, אבל לא חשבנו שמדובר במשהו רציני. הלכנו לישון וליטרלי קמנו למציאות אחרת – שואה שנייה בישראל. חבר העיר אותי בערך ב-10:00 לתרחישים הזויים – השתלטות על ישובים, חטופים, אונס, רציחות, המסיבה בנובה. כאדם חרדתי נכנסתי לדיס-אסוציאציה קיצוני והתנתקתי לגמרי. קפאתי מרוב הלם וטרור רגשי. רק כעבור כמה שעות, כשדיברנו פתוח והצלחנו לפרק קצת את האימה, הפשרתי, אבל לא ממש נרגעתי. זה היה קשה, במיוחד אחרי לילה שלם של בילויים בכיף במסיבה ברלינאית מושלמת".
"בהתחלה לא ידענו אם אנחנו בכלל חוזרים לארץ. מההלם, התחלנו להסתובב ברחובות, התעקשנו להמשיך לחיות בכל זאת, לחגוג, לשמוח, למרות התופת שחשנו, אבל הכול הרגיש תפל וחסר תוכן. צלחנו את העיר הקפואה מצד לצד, שעות על גבי שעות, מיררנו בבכי ולא יכלנו להפסיק לצעוד. ללכת. ללכת. לא עצרנו לאטרקציות ולא לאוכל טוב במסעדות, פשוט שוטטנו כנוודים בהלם כרך אירופי וחזרנו לדירת האיירביאנבי לסיים את ההתפרקות. היה קשה מאוד. אז גם התחילו הפגנות פרו-פלסטיניות אלימות בכל העיר ובכלל הפסקנו להרגיש בטוחים בעולם. בקיצור, שואה".
מתי לראשונה חזרת לשוק אחרי השבת ההיא?
"חזרתי לארץ ב-10.10, בעיצומה של המלחמה. אחד מהחברים שהיה איתנו החליט שהוא חוזר כדי להתגייס אז כבר חזרנו כולם. השבועות הראשונים הפכו להישרדות. האכילה הרגשית שלי התהפכה והפכה לצום, חוסר שינה, תחושה של פניקה מתמדת, היה לא נעים. הרגשתי שהקרקע מצטמצמת, שיש לי פחות נקודות אחיזה במציאות שסביבי, וזה לא היה פשוט. רק אחרי חודש בערך התחלתי להסתובב בעיר, לבלות עם חברים, להתמודד עם המורכבות של המצב. השוּק היה המקום הראשון אליו חזרתי. החיים כאן ממשיכים וזה אחד המקומות שאפשר לפגוש בהם המון אנשים מהמון קצוות של החברה, וזה הכי מקרב ומאחד, בעיקר כשהתחושה היא של אובדן דרך טוטאלי. היה כיף. והקפה שלכם תמיד אש".
משהו נוסף?
"כן. אחרי שנה קשה ביותר, שכולם נפרדו לצדדים ובמרכז ראינו רק את חצי הכוס הריקה – מאוד – של העם, וכשקרה האסון קיבלנו תזכורת לכמה אנחנו חזקים ביחד וכמה קל להוריד את המסכה המכוערת של המשחק הפוליטי המלוכלך ששלט כאן, ולהבין שאנחנו בעצם אוהבים ויפים, ויש לנו כל כך הרבה על מה להילחם כאן ביחד. על הכול, בעצם. אבל ביחד! רק ביחד!"
תודה רון. שניפגש בשמחות.
