נוודות דיגיטלית ואני: הדרך שלי לשולחן הקטן בבית הקפה השכונתי

כלוב של זהב. הביטוי המוכר הזה, מוכר מדי. הוא כבר כל כך שחוק שכבר לא חושבים על משמעות המילים המרכיבות אותו – "כלוב" ו"זהב" – איזה פרדוקס…

אז אני חייתי את הפרדוקס הזה. חמש שנים הסתובבתי עם התחושה הזו בלב. חמש שנים הרגשתי שזה פשוט "לא זה". חמש שנים בניתי את הפרק המקצועי הבא בחיי.

טוב, מההתחלה.

הייתי עובדת מדינה, עובדת מדינה מסורה, במשך שנים. עבדתי 16 שנים במקום שהיה לי לבית-ספר אחד גדול. למדתי המון, נהניתי, התפתחתי, השתפרתי. וגם, עם כל הצניעות, תרמתי לא מעט. עשיתי כמה דברים טובים למען המדינה האהובה הזו. אז יש כאן WIN-WIN, לא? כן. ולא.

באיזשהו שלב, פחות או יותר אחרי עשור של עבודה, עם שלושה ילדים מתחת לגיל 10 אבל גם מעל גיל 3, משהו התחיל להציק לי. משהו עמוק. משהו שקשה להסביר במילים. קשה אפילו עכשיו, כמה שנים טובות אחרי, כשאני כבר במקום אחר לגמרי, כשאני מגשימה חלום אחרי חלום, ולומדת כל יום עוד ועוד "אמיתות" – על עצמי, על החלומות שלי, על העולם.

למשהו הזה שקשה להסביר במילים היה טעם חמצמץ, שלא לומר חמוץ. חמצמץ, חמוץ, החמצה… תחושה של "זה לא מספיק", "זו לא אני", "אני יכולה יותר", "אני רוצה יותר", "אפשר גם אחרת".

אולי בעיקר זה. "אפשר גם אחרת".

ושיהיה ברור. המקום הזה, שאמרתי שהיה לי לבית-ספר, היה לי גם לבית. בית מקצועי וחברתי. נהניתי להגיע למשרד (רוב הזמן), נהניתי לדבר עם אנשים שהיו לחברי נפש – בפינת הקפה, במסדרון, בחדרי הדיונים; נהניתי להיות חלק מקבוצה של אנשים טובים. באמת טובים. ומוכשרים. ואיכותיים. גם אמרתי תודה כל יום. תודה על הזכות. ועם כל זאת, אותה תחושת החמצה-חמצמצה. התחושה הזו הלכה והתעצמה.

ומאחר שאני אדם שנוהג לפעול, פעלתי גם הפעם. ביררתי עם עצמי מה "עושה לי את זה". הלכתי ללמוד באוניברסיטה, כמו פעם. הסטטוס הזה, "סטודנטית", הכניס לי אוויר שמורכב מחומרים שפשוט לא קיימים בטבלה המחזורית. הלימודים עצמם, האנשים שפגשתי, הדשא והקפה של הקמפוס, בפינות הקפה של הקמפוס.

חוויה שמצד אחד, באופן אובייקטיבי, העמיסה על היום-יום העמוס ממילא, אבל מצד אחר רק הגדילה; הגדילה אותי, ואת הגבולות שלי (גבולות שהצבתי לעצמי כמובן, שאינם קיימים באמת). ועם האוכל בא התיאבון. ורציתי עוד. ולמדתי עוד.

וקורונה אחת שיבשה גם חלום זוגי-משפחתי גדול לצאת למסע נדודים של שנה בארצות המזרח, אבל גם יצרה הזדמנויות שונות שראינו וקטפנו.

ואני עדיין במשרד. עוברת בין תפקידים, חווה אתגרים מכל מיני סוגים. היה לי טוב, היה לי רע. המשכתי להתפתח, המשכתי ללמוד במקביל לעבודה, והתחושה החמצמצה ההיא… ובכן, רמת החומציות עלתה.

ולאט לאט, הכלוב המוזהב נעשה פחות מוזהב. ידעתי שאני עושה דברים חשובים מאוד, אבל הרגשתי שהם ממש לא חשובים. ידעתי שיש אנשים שהיו מתים לעשות את מה שאני עושה, אבל הרגשתי שאני כבר פחות מתחברת. פחות "מגשימה את עצמי" (עוד מושג שחוק, שכל כך לא צריך להישחק, שכל כך ראוי להקשבה. עצמית).

אולי זה גם היה עניין של איזו סקרנות שתמיד דחפה ודוחפת אותי ללמוד "שפות" חדשות (עם ובלי מירכאות). אולי שפת הביטחון וכל אשר בה, שלמדתי על בוריה – אולי מיציתי אותה. אולי רציתי לטעום את טעמן של שפות אחרות. שפות היזמות, הגמישות וניהול הזמן העצמאי, החינוך, ההתנסויות החדשות.

אולי רציתי להיות יותר נוכחת בחיי הילדים שלי – שגם אם הם כבר "גדולים", הם עדיין צריכים את הנוכחות ההורית, ולא ישכנעו אותי אחרת. נוכחות הורית לילדים "גדולים" זה למשל לשבת איתם לארוחת צהריים, זה למשל לשמוע סיפור קטן (ממש קטן) מבית-הספר, זה למשל להקפיץ לאימון כדורגל שהוקדם בהפתעה ובעידן-אחר-אין-מצב-שהייתי-יכולה-להקפיץ-אותם. בקיצור, זה פשוט להיות בסביבה.

אולי? בטוח!

ואז – דצמבר 2021. מחלת חורף אחת (דווקא שגרתית, לא קורונה) הביאה אותי להכרה של די. פשוט די. אני לא יכולה יותר. אני רוצה אנרגיה אחרת. אנרגיה של יצירה מסוג אחר. אני רוצה להביא את עצמי לעולם. אני רוצה לתת לעולם ולקבל ממנו.

אבל לא ידעתי בדיוק מה ואיך. ו"מה עם המשכורת היפה?", ו"איפה אמצא כאלה תנאים?!", ו"איך נשמור על רמת החיים שאנחנו רוצים?", ו"אולי נחכה עם השינויים הגדולים עוד כמה שנים, כשהילדים יגדלו?", ו"מה יקרה אם…?"

ובדיוק באותם שבועות, או למעשה בדיוק באותם ימים, נוצרה גם הזדמנות. נמצא מענה ל"מה" ול"איך". שני אנשים טובים הושיטו יד, והעיניים שלי, הפקוחות לרווחה, ידעו לזהות את ההזדמנות הזו ולהיענות ליד המושטת. לאט לאט, אבל גם די מהר, עשיתי את השינוי המקצועי הגדול בחיי.

הפחד הגדול של "אבל מה יקרה אם?" הוכנס למסגרת מאוד פרופורציונלית, שרק הולכת ומתחדדת כל הזמן, גם היום, לתשובות בסגנון של: "אז אתמודד", "אז אמצא פיתרון" (אבל לא בסגנון הפסיבי מידי של "יהיה בסדר").

הפחד לוותר על היציבות, על הקביעות, על המוכר, על הזהב. הפחד מפני כל הוויתורים האלה – שהם לא באמת ויתורים – פינה את מקומו להתרגשות לקראת הבאות, לחדוות הגילוי והיצירה, ליצר ההרפתקני הגדול שכנראה תמיד היה בי. ועודנו. שינויים זה החיים.

ואיך זה קשור לקפה? לבתי קפה? לפינת קפה?

אולי תתפלאו, אבל יש כאן קשור הדוק. היציאה מ"כלוב הזהב" הייתה לא רק מנטלית, אלא גם פיזית. ה"משרד" שלי שינה את פניו. את קירותיו.

האפשרות לעבוד (ליצור!) מכל מקום, כשאני זקוקה רק ללפטופ ולהקפדה על ניהול הזמן שלי – האפשרות הזו היא ההגדרה של חופש מבחינתי.

והתפאורה האידיאלית מבחינתי לחוויית החופש הזו היא דווקא לא חוף ים בצבע טורקיז עם עצי קוקוס ושייק פירות או בירה (על אף שזו גם אחלה תפאורה כמובן), אלא – בתי קפה. בשכונה שלי, במקומות שונים בארץ ובערים בעולם.

זה המשרד החדש שלי בשנים האחרונות. והוא צבעוני, ריחני (אין על ריח של קפה!), מלא בתכונה ובתנועה. לפעמים קירות המשרד הזה הם קפה קטן על חוף הים, לעיתים חורשת אקליפטוסים בשרון, ומעת לעת גם חלונות מכוסים שלג אירופי כשהמרחב הפנימי חמים ומהביל.

• גלגול הנשמות של בתי הקפה: ככה הם הפכו למרכזים של השראה ויצירה לאורך ההיסטוריה

ומבחינה מקצועית, העניין המשמעותי ביותר של כל השינוי הזה, של הקירות המשתנים האלה, הוא ההשפעה החיובית האדירה של עצם העבודה בבתי קפה על העשייה שלי. היצירתיות, ההספקים, הרעיונות, ההשראה, החיבורים לאנשים, הצמיחה וההתפתחות. כל אלה הם ללא ספק תוצר של סביבת העבודה הזו. מרחב אנושי-תרבותי מרגיע מצד אחד, וסוחף מצד שני.

במילים אחרות, היציאה למרחב הזה, שמשתלב עם עולם הנוודות הדיגיטלית, חידדה לי את חשיבות התנועה לשדה המקצועי; היציאה הזו מוכיחה, מבחינתי, עד כמה העבודה שלנו לא צריכה להיות תלויה במקום אחד. משרד אחד. קבוע.

להפך.

האווירה הדינמית, האינטראקציות המזדמנות (או המתוכננות), קולות הרקע. כל אלה, כל המאפיינים של מרחב בתי קפה, הם כלים שיכולים ממש להזין את העשייה שלנו – עשייה כמעט מכל סוג, אגב.

במרחב הזה משתלבת באופן הרמוני תופעת הנוודות הדיגיטלית – לוקאלית או גלובלית; תופעה שהיא ממש מתנה שהעידן המודרני מעניק לנו, אם רק נושיט יד ונקרב אותה אלינו, או נתקרב אליה; תופעה שמאפשרת לנו להיות עצמנו, במיטבנו.

אני גאה להיות חלק מהתופעה הזו, או מהתופעה המשולבת הזו, של נוודות דיגיטלית בבתי קפה.

שם, בבית הקפה, בחלל הנעים הזה, ליד השולחן הקטן בפינה, עם הלפטופ פתוח ולצידו כוס הקפה, שם אני בשיא אישי. של יצירה, של עשייה.