מדי פעם אני רואה אותו עובר פה בשוק הכרמל, ופעם בכמה חודשים הוא גם בא לקפה, לפעמים יושב עם הלפטופ לכתוב קוד או משהו • בפעם הזו שפרינצק נשאר עוד רגע על הבר, ולצד אספרסו ארוך הוא פתח את הסיפור על אבא, שם משפחה, ופחד שעובר בירושה • הקולה והסופר איתי שקד עם הסיפורים ששומעים רק מאחורי הבר בחנות הקפה הקטנה
הסיפור של שמואל שפרינצק הוא אחד המרגשים שאני זוכר מכל הסיפורים ששמעתי מאחורי הבר בחנות הקפה הוותיקה. מכונת הלה מרזוקו האיטלקית עם האספרסו הכי איכותי בעיר מכירה כבר את הסיפורים של הלקוחות הקבועים, ומהבר המבריק ניגבתי דמעות של צחוק ובכי במשך ימים ארוכים של קירוב לבבות ואהבה. כל בוקר, אנשים שונים, קבועים וזרים, מתיישבים על כסאות הבר לקפה של בוקר או להתרעננות מהשוק, ולא רק שאני מכין להם את המשקה – אני גם מקשיב.
יש את זאב שמספר על הסטארט-אפ שנמכר מעולה אחרי שש שנים של קריעת תחת מצרית, את רויטל שעדיין מעכלת את הגירושין מבת הזוג ומנסה לבנות את חייה מחדש, ואת שי שבגיל חמישים פוטר מהעבודה ולא יודע מאיפה להתחיל. כל אחד ואחת מגיעים עם הכאב שלהם, עם תקוות, ואני איתם שם, על הבר, מנגב כוסות, מוריד מנות אספרסו, מקציף חלב שיבולת, ומקשיב.
כבר שנים ששמואל שפרינצק יושב אצלנו בקפה כל כמה חודשים. לפעמים אני רואה אותו מסתובב בשוק בלי קשר לכלום, אז אני מניח שהוא תל אביבי ממרכז העיר, ואני יודע גם שהוא נשוי לאותה חברה מהצבא, אבא לכמה ילדים מוצלחים, ושבמקור הגיע מחיפה. לפעמים הוא יושב על הבר החיצוני עם הלפטופ ועובד כמה שעות, ומהקודים שהוא כותב אני מבין שהוא הייטקיסט. הוא גבר רציני, גבוה, עדין, אלגנטי, עם תסרוקת מהסבנטיז ומשקפיים דקות, אז אני מניח שהוא גם בכיר.
"שמואל, מה שלומך?" שאלתי יום אחד כשהחיפאי לשעבר נראה רגוע מתמיד.
"אתה יודע", הוא הפסיק להקליד והזדקף, "אבא שלי היה ניצול שואה. הוא הגיע מהונגריה לבדו לארץ. כל המשפחה שלו, כולם, נמחקו במשרפות. שרגא שפרינצק – זה השם היחיד שנשאר מכל דורות המשפחה".
"וואו. זה כבד", אמרתי, מניח מולו את האספרסו הארוך.
"כבד זה כלום", הוא חייך חיוך עצוב. "הייתי בן זקונים אחרי שלוש אחיות. כשגדלתי אבא שלי כבר בקושי דיבר, אבל העיניים שלו תמיד אמרו לי – אתה צריך להמשיך את השם שלנו. שזרע שפרינצק לא יימחק!"
"טירוף אחי. מצטער בשבילך. סחבת את זה כל החיים?"
"כן. זה הדביק לי ערוץ של חרדה לנפש, שממש הטריד וניג'ס. נגיד עם חברה שלי הראשונה בתיכון, ליטל עם-שלם, שהייתה מהממת, מהר מאוד זה התפוצץ".
"מה קרה?", התחלתי להבריק את הבר הארוך עם שפריצר וגליל של נייר ניגוב.
"אחרי חודשיים התחלתי להתמוטט. כל פעם שהיינו ביחד, המחשבות רדפו אותי – מה אם היא לא תרצה ילדים? מה אם נתחתן ויהיו לנו רק בנות? מה אם אני לא אעביר את השם? קמתי בלילות בהתקפי חרדה. היא שאלה מה קורה, ולא ידעתי איך להסביר. איך מסבירים לנערה בת שש עשרה שאתה לא יכול לאהוב אותה בלי ללחוץ עליה שתעביר את שם המשפחה הלאה?". הוא עצר, נשם עמוק.
"אז הרחקתי אותה. הייתי קר, מנותק. היא בכתה, לא הבינה. אמרתי לה שאני לא מוכן למערכת יחסים. ראיתי את הלב שלה נשבר, ואני – פחדן קטן – לא ידעתי איך להציל את המצב. זה היה גדול עליי".
"נשמע כואב נורא", אמרתי בשקט.
"הרסתי משהו יפה בגלל פחד". שמואל לגם מהקפה. הוא המשיך להקליד קודים כמו קצרנית בבית משפט. "בצבא, בסייבר, פגשתי את שלי ארגוב. היא שירתה בבסיס אחר. היה לנו תפקיד מקביל ודיברנו בטלפון על העבודה, ומהר מאוד זה הפך לשיחות אינטימיות במשך שעות. הקול שלה הרגיע אותי. חם, רך, בלי שיפוטיות. משהו בי נקשר אליה עמוק".
"ומתי נפגשתם?"
"אחרי שלושה חודשים. פחדתי שכשנפגש, הכול יתפוצץ כמו בתיכון, אבל שלי הייתה קולית. היא שאלה אותי על הדקה הראשונה שהתיישבנו בנחמה וחצי – 'שמואל, למה אתה לחוץ כל כך?', ואני פשוט התרסקתי. סיפרתי לה על אבא שלי, על השם, על הפחד. היא החזיקה לי את היד ואמרה: 'אני מבינה. אבל אתה לא לבד בזה יותר'".
"מרגש", סיימתי להבריק את הבר.
"תוך כדי שהיינו בקבע התחתנו. מיד נולדו לנו שתי בנות מדהימות – נטע ורונה. אהבתי אותן בטירוף, אבל הלחץ לא נעלם. שלי ראתה את זה ואמרה לי: 'שמואל, גם אם יהיו לנו רק בנות, העולם לא נגמר'. ידעתי שזה בסדר אבל כל האתוס הזה שזרע שפרינצק לא יימחה, הטריד אותי מאוד".
"ואיך כל הסיפור הזה נגמר?", שאלתי תוך כדי שסידרתי את הכוסות.
"דווקא בכיף גדול! היו לנו חיים מוצלחים מאוד ואחרי כמה שנים נולד לנו בן!", הוא הסתכל עליי, והפעם החיוך היה אמיתי. "קוראים לו נועם שפרינצק. כשנולד, הרגשתי איך אבן ענקית יורדת לי מהלב. ממש, נולדתי מחדש. לא הפסקנו לחגוג. אבא שלי מת שנה אחר כך, אבל הרגשנו שניצחנו".
"וואו. ממש מרגש. אני חושב שראיתי אותך מסתובב עם נועם בשוק מתישהו. כן. בבוקר אחד באיזה קיץ, ראיתי אתכם יורדים דרך הסמטאות של הכרם לים. עכשיו אתה חופשי".
"לא בדיוק חופשי", שמואל סיים את האספרסו בשלוק אחד. "עכשיו נועם סוחב את העול הזה. אבל אני מבטיח לעצמי שהוא לא יחיה עם אותו פחד. השם שפרינצק ימשיך, אבל נועם יהיה חופשי להיות מי שהוא רוצה. בכלל נראה לי שהוא הומו".
נחנקתי.
שמואל הניח כסף על הבר וקם. "תודה שהקשבת", אמר.
"תמיד", עניתי.
הגיבור ההונגרי אסף את הלפטופ והתיק ועבר למסעדה של התאילנדיות לצהריים. אני נשארתי עם הסיפור הזה. דור שלישי שפרינצק – סיפור של זיכרון, פחד, ותקווה אדירה.
עוד יום עבר בשוק.
