בין אזעקה על אוטובוס לשיחה מקרית עם לקוח בחנות הקפה בשוק הכרמל – איתי שקד הבין שאנחנו בעיצומו של אירוע מתגלגל • טור חדש שפותח סדרת ראיונות עם אנשי השוק, עם לקוחות חובבי קפה, עם הבריסטות מהקפה השכונתי • והפעם: ד"ר בארי גולדשטיין, רופא אמריקאי בכיר ששרד קורונה קטלנית ועזב הכול בשביל לחיות – ולמות – בישראל: "בניו יורק נפלתי ונפצעתי ברחוב ואנשים עברו מסביבי. בתל אביב זה לא יקרה"
בעקבות המצב חשבתי לעשות טור מיוחד של ראיונות קצרים. ראיון עם מישהו מאנשי השוק, שיחה עם לקוחה אקראית, ודיסקוס ראש בראש עם חסן ושחאדה הקוליים מקפה 14 ביפו, הקפה השכונתי החדש שלי. חשבתי לקרוא לזה "לרגל המצב – טור מורחב", בו נפתח כולם על איך המלחמה תפסה אותנו לא מוכנים.
אבל באחד הבקרים השבוע, עם האזעקה שצפצפה בסלולרי כשאני על האוטובוס בדרך לשוק, הבנתי שזה עדיין קורה. כאן ועכשיו; אירוע מתגלגל. מצאתי את עצמי עמוק מתחת לאדמה במקלט באזור בלומפילד עם מלא אנשים, ולמרות שתפסתי את הרגע בסלפי, רק חיכיתי שאפשר יהיה לצאת ולהמשיך עם היום. בדיעבד הבנתי שפספסתי הזדמנות חד פעמית לשיחות נהדרות עם אנשים זרים מנפתולי החיים. טיפה אחר כך במהלך הבוקר שוחחתי בחנות עם לקוח אמריקאי, והסיפור שלו היה כל כך מרתק, שהבנתי גם שאין מה לדחוס כמה ראיונות לטור אחד. צריך לעשות סדרה של ראיונות, ונקרא להם "אירוע מתגלגל 1, 2, 3".
הטור הפותח יהיה השיחה עם הלקוח האמריקאי הזה, בארי. שאלתי את העורך שלי הוד, אם יש לו עוד רעיונות לראיונות, אבל אז הבנתי שאפשר גם סתם לשוחח עם אנשים אקראיים בשוק או עם לקוחות קבועים בחנות הקפה. לכל אחד יש סיפור מעניין על איך תפסה אותו המלחמה. בנוסף, אני מקווה לתפוס גם תל אביבים הארד קור שעוברים אצלנו, כמו מוני מושונוב והסופר יצחק בן-נר, שבטוח תהיה להם פרספקטיבה מקורית על המצב. נראה לאן נגיע. בואו נתחיל:
אירוע מתגלגל 1 – ד"ר בארי גולדשטיין
מה שמך?
"בארי גולדשטיין. נולדתי, גדלתי וחייתי כל חיי בניו יורק. עליתי עם אשתי ג'ודית לישראל לפני ארבע שנים. אני רופא משפחה מומחה, מקצוע שנקרא בארה"ב Board Certified Internist. מטפל רק במבוגרים ומומחה לכליות. בנוסף, עשרות שנים הייתי פרופסור לרפואה בבית הספר לרפואה של ניו יורק. בשנים האחרונות הקמתי תוכנית לרופאים צעירים בסניף Worcester בצפון מדינת ניו יורק, של רשת מרכזי הבריאות מונטיפיורי. לימדתי אלפי רופאים, אבל למרות זאת אני עצמאי. בארץ אני מסונף לחיל הרפואה, כמומחה לאסונות. "נציג פגיעות רבות משתתפים". כלומר, יקראו לי רק אם חס וחלילה יקרה אסון כבד".
איזה קפה אתה שותה?
"בבית אני שותה קפה במכונת פרקולטור, בדרך כלל בקלייה כהה. ג'ודית קונה אצלכם קבוע תערובת טזורו צרפתי, שזו אותה תערובת בית שלכם ששותים בחנות, 100% ערביקה, אבל בקלייה כהה. מושלם. בדרך כלל אני לא שותה קפה מחוץ לבית, בבתי הקפה של ניו יורק אני תמיד מזמין יין אדום".
איך תפסה אותך המלחמה?
"חזרתי מהבית שלנו בכפר תבור אחרי ארוחת ערב. הגעתי לתל אביב בתשע, עוד לא התארגנתי, דיברתי עם מטופל פרטי בטלפון בשתיים בלילה ופתאום הוא אמר לי – 'תיכף יש אזעקה. תיכנס לממ"ד מיד!'. הלכתי ושם כבר שמעתי את האזעקות והפיצוצים.
כרופא, אתה לא שואל מטופל 'איך אתה מרגיש?', אתה שואל 'למה אתה כאן?', שאלה של רופא. ג'ודית ואני עלינו לארץ לפני כמה שנים. שרדתי את הקורונה. נדבקתי כנראה בבית החולים ובמשך חצי שנה הייתי כל כך חולה, שכולם היו בטוחים – כולל אותי – שכל רגע אני הולך למות. אמרתי לעצמי, אם אני שורד את המחלה, אני יוצא לגמלאות. 60 שנה עבדתי, אין סוף מטופלים, תלמידים, והצלחה, אבל החלום שלי היה רק לחיות בישראל. לא רציתי לפרוש עדיין אבל החוויה על הקצה וההבנה שברגע אחד הכול יכול להיגמר, שינו את המצב. הבנתי שאני לא מפחד למות ושאני רוצה להיקבר בישראל".
כמה מילים על הימים האחרונים?
"לא צריכים אותי כרגע בחיל רפואה, לנהל אסון רב משתתפים. זה נשמע אירוני, אבל למרות שנפגעו הרבה בתים בתל אביב, יצטרכו אותי רק אם יקרסו איזה עשרים מגדלים לפחות".
ולסיום, כמה מילים לעידוד?
"אנחנו ננצח. לעולם לא לאבד תקווה. גם כשבתוך הרגע הכול נראה אבוד וללא עתיד, חייבים להאמין שננצח. בכלל, החיים זורקים עלינו מכשולים כל הזמן – קטנים, גדולים, קלים, קשים – וצריך תמיד לעקוף אותם כדי להגיע ליעד. אני אופטימי מלידה. בניו יורק, לאחר שהבראתי מהקורונה, עדיין סבלתי מתופעות לוואי. נפלתי פעם ברחוב, נפצעתי ודיממתי, ואנשים פשוט עברו מסביבי. בתל אביב זה לא יקרה, וזה ההבדל. למרות השנאה והקושי, לאנשים כאן אכפת. ממש מרגישים את הסולידריות. בישראל יש לב".
תודה בארי. שניפגש בשמחות.
