האם לפטופיסטים שיושבים שעות הם ברכה או קללה לבתי הקפה? שלי מ"פינת קפה" יצאה לבדוק את העניין, בסדרת ראיונות שנועדה להקשיב לקולם של מי שמארחים אותנו יום-יום במרחב הכי מעודד יצירתיות שיש – בעלי בתי הקפה • ראיון עם גל וליאת מקפה הניה בכפר סבא. הם לא מצפים את האמת המרה בסוכר: יש לקוחות שמתנהלים כמו שותפים, ויש כאלה ששוכחים שהם אורחים בעסק.
תופעת העבודה והיצירה בבתי קפה היא תופעה אנושית-תרבותית מרתקת, ומקדמת את העובדים והיוצרים. אבל יש לה גם צד שני, שלא תמיד ברור מהי מידת שביעות הרצון שלו מעצם התרחשותה של התופעה הזו במרחב שלו – בית הקפה. והבעלים של בית הקפה.
לא מזמן יצאנו לדרך עם פרויקט שהתכלית שלו היא לדבר על הצד השני הזה, לדבר עם בעלי בתי הקפה; לברר האם התופעה של לקוחות-עובדים בבתי קפה היא סיפור של נכס או של נטל עבורם.
אזכיר, שלא מדובר רק בשאלה מחקרית-אקדמית, אלא גם בשאלה של פרקטיקה. של פרנסה, של אפשרויות, של צמיחה פוטנציאלית. כי בעולם שבו עבודה בבתי קפה הפכה ממש לדרך חיים, ראוי לבחון, אולי, איך אפשר להפוך את התופעה הזו לנכסית יותר גם עבור האנשים שעומדים מאחורי המרחב הנהדר הזה, הנעים, המאפשר, מעודד היצירתיות.
האנשים האלה הם בעלים של עסק. גם אם הם פתחו את הקפה מתוך אהבה לאנשים, לתנועה אנושית, לקפה ולתרבות הקפה – המטרה העסקית שלהם היא להרוויח כסף. והקהל של אנשי הלפטופ לא תמיד מאפשר את השגת היעד הזה, בלשון המעטה.
כמו שאמרו פעם התחקירנים בתוכניות הטלוויזיה, "יצאנו לשטח כדי לבדוק". והמקום הראשון שנבדק הוא קפה הניה, בכפר סבא.
הניה הוא בית קפה קטן, בלב העיר אבל טובל בירוק של גן ציבורי. בית קפה משפחתי, שכונתי, קהילתי. מקום עם ניחוח של בית, בית עם ניחוח של קפה.
גל וליאת "עלו על הקרקע" לפני כארבע שנים. החזון שלהם היה, ועודנו, לספק לתושבי השכונה שירות שהוא חוויה – אווירה טובה, קפה טוב; פשוט שיהיה נעים. וכמי שפוקדת את המקום לא מעט, אני יכולה להעיד שהם הצליחו.
כזוג, הם מנהלים את המקום, בהובלה של גל, הבּוּטְס אוֹן דה גראונד. הם חושבים יחד על כיווני התפתחות, משנים מעת לעת את המיקוד, את שעות הפעילות, את התפריט, את המרחב עצמו. "אנחנו מקפידים להיות קשובים לעצמנו, לשאול את עצמנו מדי פעם מה עושה לנו טוב, מה משמח אותנו, לאן בא לנו לקחת את הדברים", מספרת ליאת. "לדעתי, הבירור הזה, שמתקיים גם באיזה דו-שיח קבוע עם הצרכים של הקהל שלנו, הוא המקום שממנו נגזרים המאפיינים של המקום", היא משתפת.
ליאת וגל מספרים בהתלהבות על החזון, על הרצון לייצר את אותו מרחב נעים, כאמור. הם מספרים על המקום שנולד, בין היתר, מצורך שלהם כהורים צעירים, בעודם מבלים עם ילדיהם בגינה ליד – צורך בקפה טוב, במאפה קטן ליד, בנחמה הקטנה והטובה הזו בשעות אחר הצהריים הלעיתים-מתישות.
ואז, לאחר שתרגמו את הצורך הזה למציאות, הם גם מספרים במעט אכזבה על הפגישה שלהם גם עם הצבעים הפחות ורודים של המציאות הזו – בדמותם של לקוחות פחות מתחשבים. "הקהל שלנו הוא בעיקר תושבי השכונה", מספר גל, "קהל מגוון – מפנסיונרים, דרך אנשי לפטופ ועד משפחות עם ילדים קטנים. זה כיף גדול, אבל אני לא יכול להגיד שהכול נהדר".
ואם נתמקד בקהל שלשמו התכנסנו, אנשי הלפטופ – גל מספר גם כאן על מגוון. יש חבר'ה שמגיעים מוקדם בבוקר, שותים ואוכלים, מנהלים פגישת עבודה קצרה, וממשיכים הלאה ליומם. יש גם חבר'ה שממש מגיעים "לפתוח משרד", משתקעים, נהנים מהמקום ומההשראה שהוא מספק להם, מזמינים קפה, אחר כך כריך, ואז עוד קפה… "מכבדים אותי", כלשונו של גל.
ויש גם כאלה שמגיעים "לפתוח משרד בלי לפתוח שולחן", ואלה סיטואציות מבאסות ואף בעייתיות מבחינה עסקית, בראייתו של גל. "אני מוכר חוויה, בית קפה הוא מקום של חוויה. אבל החוויה הזו – בין אם היא של בילוי ובין אם היא של עבודה באווירה של בילוי – צריכה להיות גם רווחית. אחרי הכול זה עסק", הוא מדגיש שוב ושוב. ושוב.
- נוודות דיגיטלית ואני: הדרך שלי לשולחן הקטן בבית הקפה השכונתי
- מודל נשי ייחודי של חקלאות קפה ישראלית: "הפרי הזה הוא פלא הבריאה"
גל וליאת מבינים את היתרונות של קהל הלקוחות העובדים, את ההוויה הטובה שהם יוצרים בנוכחות שלהם במקום, את החוויה הטובה שהם מעבירים הלאה ומחזירים לקפה בדמותם של לקוחות חדשים, פגישות עבודה, המלצות. אלה הן אדוות חשובות לעסק, ואדוות חשובות לעולם העבודה והיצירה. הניה הוא עסק משפחתי קטן שתורם את תרומתו הקטנה בכל הנוגע לצמיחה של עולם העבודה והיצירה. עולם העבודה והיצירה צריך להשיב למקום הזה על תרומתו.
"אתה מגיע לבית קפה – תתנהג כמו לקוח של בית קפה. תזמין, תאפשר לי לקיים ולשפר את העסק שלי", אומר גל.
ומה אנחנו לומדים מכל השיח הזה? מה אפשר לעשות? אני חושבת שכמי שמגיעה מהצד השני, מהצד של הלקוחות העובדים, בשיחה הזו התחדדה לי קצת האחריות שלי, שלנו. חשיבות המודעות הסביבתית-חברתית. זה לא דבר של מה בכך. זו הבנה חשובה, שבעצם אומרת שהעבודה בבתי הקפה לא מתקיימת בחלל ריק. יש כאן מערכת יחסים – בין אדם למרחב, בין לקוח לעסק. וכמו כל מערכת יחסים, צריך קצת לעבוד בלטפח אותה.
בשורה התחתונה, אני לומדת ששם המשחק כאן הוא מוּדעוּת, התחשבות והדדיות. אם אנחנו, כלקוחות-עובדים, רוצים עבודה שהיא במידה רבה בילוי – אנחנו צריכים לאפשר למרחבי הבילוי הללו להתקיים. ולצמוח. בדיוק כמונו.
