"האישה הזו מסוכנת, שלא תקלה לי את הקפה!" | גבי האתיופית מהקריביים – חלק ב'

לפרק הקודם: גבי האתיופית מהקריביים – חלק א'
"אני מקווה שקליתם הפעם כמו שצריך", גבי ניצבת מולי בבר הקטן שבפינת החנות ואוספת את שיערה. בגלל האביב, אני לא יודע אם זה ניחוח הפריחות מחנות הפרחים שלידנו או הבושם המתקתק של הגברת בלולו. "בפעם האחרונה הקפה היה קלוי כמו שצריך ושמחתי מאוד", היא מגלגלת את שיערה הארוך מאחורי ראשה וזה לוקח לה דקות ארוכות. השיער נראה כאינסופי. היא תופסת אותו עם הקליפס ומביטה בי עם פניה הבוגרות, היפות.

משקפיים שחורים עבי מסגרת תוחמים את עיניה הירוקות. בגדיה בהירים, אווריריים וחופשיים. כלקוחה קבועה אצלנו אני יכול לומר שגבי נחמדה ונעימה מאוד, אך המצב הוא כך כל עוד הקפה קלוי ורצוּחַ כמו שצריך. אם במקרה שכחנו לרצוח את הגופה, הבלולו של גבי מתפרץ, וחבל לנו על הזמן.

***

"איך אתה יכול לסמוך על הבחורה הזאת?!?" צרחה עליי בוקר אחד לפני כמה ימים, כשבאה לאסוף את התערובת והקלייה לא הייתה כהה מספיק בעיניה. מילי, הבחורה הטורקייה שעובדת איתי בחנות ועשתה את הקליות ביום שלפני, עדכנה אותי שהכינה לגבי את התערובת במדויק.

"עד כמה שאני יודע, הקפה קלוי כמו שצריך", אני מכין קפה קר לזוג שיושבים על הבר בחוץ, בשמש.

"ממש לא! בהיר מדי! ביקשתי ממיכה שיוודא שאתה קולה לי את הקפה ולא הסלמנדרה הטורקית! ידעתי שתהיה קטסטרופה!". היא מניחה את התיק הגדול על הרצפה ומשחררת את קליפס הברבור שבשערה הארוך. השיער מתפזר ומתפרע לכל עבר. בגדיה שחורים וכבדים, שכבות על שכבות. ריח חמוץ של זיעה באוויר. חם ומחניק. הקיץ בוער בסמטאות השוק וריח הקלייה חריף בנחיריים.

גבי אוספת את שיערה וצועקת, "בחורה יפה שכזאת צריכה להיות שחקנית! לא מוכרת בשוק! זה בלתי ייתכן בעליל!!!". היא מגלגלת את השיער מאחורי הראש. "אין לה יכולות טכניות לקלות קפה כמו שצריך", היא מרימה פניה לכיוון מאוורר התקרה, להרגיש קצת אוויר קר, ומצביעה לעברי כמטיחה בי אשמה רבה. "אני אומרת לך, אני מכירה את הטיפוסים האלה. יופי של טלנובלה ושקיעות ארוכות מעל הים, דקלים ושחפים, קופים ותוכים, אין שום דבר מאחורי התפאורה הריקנית הזאת! כלום! לא חושים ולא טעם! זו לא נערת החן הטורקייה, זה צלופח! האישה הזאת מסוכנת!"

אני נחנק. מאז שמילי התחילה לעבוד איתי כאן בשוק, בלולו סלדה ממנה בגלוי.

"בסדר גמור גברת גבי. תשאירי את הקפה בחנות ואקלה לך הכול מחדש היום בעצמי".

"תקלה אותו כמו שצריך!!!", היא מרימה ידה בזעם ומצביעה אל המאוורר שמסתובב בטירוף ותיכף נתלש מהתקרה לעזאזל. "כמו שמאייר קלו! כמו שתמיד!". עיניה נעוצות בעיניי, רושפות גיצים של חשמל זרחני מבעד לעדשות העבות. רעמים טרופיים בשמי הקיץ. "ארבעים שנה אני קונה אצלכם, מגיע לי ריספקט!". היא מתיזה ניצוצות של אש וולקנית סביבה והמקום זורח באור חזק. אני בשוק. "לא ייתכן שכל כמה שנים יתחלפו המוכרים והקפה לא ייקלה כמו שצריך! בלתי ייתכן בעליל!!! בעליל!!!". סופת ברקים מתפוצצת בלב הסהרה. טייפון משתולל לאורך הקריביים. השלגים של הקילימנג'רו נמסים.

אני מבין שעם הבלולו של גבי חבל לי על הזמן.

"בהחלט", אני עונה לה, לחוץ, "תבואי אחר הצהריים והשני קילו מחולק לארבעה חצאים יחכה לך, רק בשבילך, שחור משחור. אם תהיי מבסוטה, ואני משוכנע שכן, נטחן לך אותו במקום".

"בסדר גמור, ילד", היא מחייכת אלי במתיקות ומסיימת סוף סוף לסדר את השיער. הכול רגוע מסביב. שָׁקֵט. מאוורר התקרה חורק בלאות מעל ראשינו וצפצוף מכונת הקלייה מסמן שאפשר להוציא את הפולים הקלויים. "אני סומכת עליך".

המשך יבוא.
לפרק הבא: גבי האתיופית מהקריביים – חלק ג'